"איראנים מתגעגעים לאיראן גם אם לא נולדו בה", אמר לי פעם חבר. ארצם נתונה כבר 47 שנים מאחורי חומת ברזל. הארץ היפה עם נופי השלג, היער והמדבר, זו שהייתה אימפריה עתיקה, עצומה, ורבת הישגים תרבותיים, רועדת כעת. כשזוועות המשטר האכזרי – הטבח של עשרות אלפי מבקשי החופש וההוצאות להורג במרתפים חשוכים – הולכות ונחשפות, נשארים רק זיכרונות, ותקווה שהדלת שוב תיפתח, "שאוכל לטייל איפה שנולדתי, איפה שגדלתי, בטהרן", אומר חביב שמסיאן (80), "יש הרבה מקומות מיוחדים, שבמדינות אחרות לא רואים".

שמסיאן, שנולד בזנג'אן שבדרום מערב איראן וגדל בטהרן עד שעלה לארץ ב-1969, זוכר מנעוריו מסעות של ימים בערי איראן. "טיילתי באספהאן, שיראז, זאנג'אן, כרמנשאה", הוא מספר. "לוקח חצי יום להגיע מעיר לעיר, יש מקומות שאפילו לוקח יום וחצי. בחופש מבית הספר היינו עולים על אוטובוס כמה חבר'ה, הולכים לטייל, קונים מנגל, בשרים ואלכוהול ועושים על האש. שכרנו חדר וישנו שם כמה ימים. ביום היינו הולכים לטייל בכל העיר. כשעליתי לפה ב-1969, המכוניות שהיו בארץ נראו לי כמו גרוטאות. שם הכול היה מפואר. האוטובוסים והמכוניות הכי חדשים".

הוא זוכר את המים הזורמים תחת הגשר באספהאן. "גשר ענק של 33 קשתות ומתחתיו היו עוברים מים צלולים, מים שהיה אפשר גם לשתות. היום קוראים לזה 'סי-או-סה פול' (בפרסית: גשר השלושים ושלוש – ק"ש). יש שם מסעדות סביב הגשרים, מסעדות ענקיות. תענוג להסתובב ולטייל ולראות את המקומות האלה".

הבזאר הגדול, הקיוסק של הבהאי

דיאנה שמש (71), ילידת טהרן (ואימא שלי, גילוי נאות), מתארת ילדות צבעונית וחסרת דאגות בעיר הבירה. היא עלתה לארץ עם משפחתה ב-1970, בתקופת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי. היה להם טוב באיראן, היא אומרת, אבל הציונות ניצחה, וכל המשפחה הלכה בעקבות נתן, אחיה התאום, שהחליט בגיל 16 להצטרף לעליית הנוער. "אלה היו ימי זהב", היא אומרת. "המלך אז אמר ליהודים, תברחו מפה. הוא ידע שיהיה להם רע".

בטהרן היה אומנם רוב מוסלמי, אך בבזאר הגדול, בין חנות הגבינות לקיוסק ולמאפיה, היה אפשר לפגוש גם נוצרים, יהודים, בהאים וארמנים. "היה ערב רב, הרבה דתות, ואנשים לא הפריעו זה לזה. אני זוכרת את הקיוסק של הבהאי שהיינו הולכים אליו. אני ואח שלי היינו מבקרים במספרה של אבא, היינו מסתובבים בכל העיר".

הבזאר הגדול בטהרן (בזאר א-בוזורג) הוא שוק שמתפרש על פני רובע שלם בעיר. "אין דברים כאלה בארץ. מוכרים שם הכול. זה מסתעף מרחוב לרחוב. דוד שלי היה מוכר שם בדים. היינו מבקרים אותו ואז הולכים לקנות בגדים".

גם לפול סמית' (40) זכורים השווקים העצומים בערי איראן. הוא נולד בטהרן וחי בה עד שעזב ללונדון ב-2007. אימו ומשפחתה הגיעו מהעיר ראשת שבצפון מערב איראן, על שפת הים הכספי. "ביליתי שם כל קיץ וחגים", הוא מספר. "זה היה ביתי השני".

כשהוא מסתובב בשוק הכרמל בתל אביב, הוא נזכר בשוק הגדול בראשת. "אנשים מביאים בגדים, פירות וירקות, דגים טריים מהים הכספי. אחד מהמקומות החביבים עליי בראשת היה השוק הזה. כשהייתי ילד קניתי בשוק תרנגולות לסבתא שלי".

סמית' גדל בחינוך מוסלמי, ומאוחר יותר הקים כסטודנט ארגוני שמאל מחתרתיים ונעצר כמה פעמים בשל פעילותו. לבסוף, כשהבין שאין לו עתיד באיראן, השאיר מאחור את משפחתו וחברים רבים. "מתוך עשרה חברים שלי, שמונה עזבו. כל הדור הצעיר, כל המשכילים, כולם עזבו". גם את השוק הוא השאיר מאחור, ובקול חנוק הוא מספר על הטבח שביצעו שם כוחות המשטר ב-9-8 בינואר האחרון, כשהציתו את השוק על יושביו. "אנשים נשרפו בחיים בבזאר. כוחות המשטר חיכו מחוץ לשוק וירו בכל מי שיצא".

"לא אשכח את השוק", הוא אומר. כשלושה שבועות לאחר הטבח הכין סרטון עם תמונות של העיר, כשברקע שיר בגילאקי – הניב המדובר במחוז.

"השאה היה מגיע בכרכרה עם סוסים"

הערים הגדולות היו מלאות בשווקים עממיים, מלאי חיים וכאוס, אך היה להן גם פן אחר, מערבי יותר. שמש מתארת את רחוב ללה-זאר, שנבנה במאה ה-19 צמוד לחומות טהרן העתיקה, בהשראת השאנז אליזה בפריז, והפך למרכז תרבות ובילוי. "ההיי סוסייטי היו הולכים לשם", היא מתארת. הרחוב, שנקרא על שם גן הצבעונים המלכותי שהיה באזור, הפך למרכז התרבות והבילוי של טהרן, עם בתי קפה, חנויות יוקרה ועשרות בתי קולנוע ותיאטראות. חיפוש קצר באינטרנט מראה שחלוף הזמן ושינוי המשטר לא החמיא לאזור, שבאחד מבלוגי הטיולים מתואר כ"בית הקברות לתיאטראות", וסיור וירטואלי בו חושף מבנים נטושים וחלונות מנופצים.

שמש למדה בבית ספר מוסלמי, "הייתי קטנה ואימא שלי חששה מהמרחק לבית הספר היהודי". היו לה הרבה חברות מוסלמיות בטהרן, והמורים בבית הספר התייחסו אליה יפה, אך גם שם הייתה חבויה אנטישמיות. היא לא שוכחת את הילדה מבית הספר שהתנכלה אליה, ואת המוכרים בחנויות שברחוב הראשי שעמדו מן הצד: "היא גררה אותי מהצמה לאורך כל הרחוב וקראה 'יהודייה מלוכלכת', ואף אחד לא נקף אצבע".

במרחק כמה שכונות מביתה, רחוק מדי להליכה של ילדה צעירה, שכן הרובע היהודי, ובו היו בתי כנסת, מוסדות יהודיים ובתי ספר של אליאנס. שמסיאן למד באחד מהם. הוא מספר שהשאה רזה פהלווי היה מגיע לביקורים בשכונה מדי כמה שנים. "הוא היה בכרכרה עם סוסים והיו סביבו הרבה חיילים. כל היהודים יצאו לקראתו. בכל הרחוב היו חיילים שעומדים דום ואנחנו היינו צופים". העם לא העריך את השאה, הוא מוסיף. "חשבו שחומייני יעשה להם חיים טובים. הם לא הבינו למה הם נכנסו".

בקיץ נופשים בהרים ועל גדות הנהר

בטהרן היה לאן לברוח, הם זוכרים ומספרים. מכל מקום בעיר נשקפים הרי אלבורז המושלגים, ומזכירים שמהחום, הרעש והאלימות שבעיר תמיד יש לאן להימלט, בדרך כלל להרים, לפארק גדול או למקור מים קריר. שמש מספרת על הנסיעות לדמוואנד, ההר הגבוה ברכס והגבוה ביותר במזרח התיכון. הם היו נוסעים לשם בקיץ, לנופש של שבוע, כדי ליהנות מאוויר ההרים הצונן. במיתולוגיה הזורואסטרית ובשירה הפרסית המאוחרת זהו הר שמסמל את הניצחון על העריצות. האיראנים עוד מייחלים לכך.

"היה נהר גדול מאוד בכראג', והיה גם סכר", שמש מספרת על אתר הטבע הסמוך לטהרן. היא זוכרת שהזרימה שלו הייתה חזקה מאוד, "פי 100 מהירדן". לדבריה, הכול שם התייבש עכשיו, עם הבצורת הארוכה ומשבר המים. לאחרונה הכחיש המשטר דיווחים על עשרות גוויות של בני אדם שהוטבעו, ונמצאו בקרקעית הסכר לאחר שהתייבש.

דבורה צדיקי (75) מספרת שגם היא הייתה נוסעת לכראג' עם חברים, בזמן לימודי הרפואה שלה בטהרן. היא נולדה בעיר המדאן שבמערב איראן, וכשהייתה בת 10 עברה עם הוריה לאבדאן שבדרום הרחוק, על גבול עיראק. את לימודי הרפואה התחילה באהוואז, ובשנה הרביעית עברה ללימודים מעשיים בבירה.

דרבנד. ממתקים ותה על גדת המים

"לו יכולתי, הייתי לוקחת אותך לדרבנד", היא אומרת, ומתארת לפרטי פרטים את אתר הנופש בצפון טהרן. "יש שם עליות בצד אחד של הנהר, ושומעים את רשרוש המים". בגדה השנייה משתרע רחוב ארוך ובכל פינה יש עגלות רחוב. "היינו שוכרים מיטות בתוך המים", מוסיפה שמש, "וישנים שם בלילה, על המים".

צדיקי מונה את המטעמים הפרסיים שהציעו המוכרים בעגלות, וקולה נמתק. "היו מוכרים שם נוגול (שקדים מסוכרים עם מי ורדים, זעפרן והל), גאז (ממתק נוגט רך עם שברי פיסטוקים), לבשד (סוג של לדר). היו מקלפים אגוזים טריים ועושים מהם צורה של פרח. אגוזים טריים, זה לא מתקרב לאגוזים שאנחנו מכירים. זה עולם אחר".

היא לא תכננה לעזוב את איראן בגיל 27, עם בעלה וילד בן שנה וחצי – באופן מקרי, רק יום לפני שהשאה המודח ברח מאיראן. למרות המהומות הסוערות ברחובות והאווירה האנטישמית, אף שסבלה משנאה של הסטודנטים האחרים כלפיה, שחשדו שהיא משתפת פעולה עם ה'סוואכ' (המשטרה החשאית של השאה). "הייתי תלמידה מצטיינת וקיבלתי הרבה מלגות, אז הם חשדו שאני מקבלת מהם כסף".

זה לא עצר אותה מלדמיין את המשך חייה באיראן, עד שנכנסה סערה אל חייה המקצועיים: "בדצמבר 1978 היו מהומות באיראן כמו עכשיו. הייתי בהתמחות של רפואה גרעינית ורדיותרפיה, עוד שנה וחצי כבר הייתי מסיימת את ההתמחות שלי. אבל היו אז מכשירים שלא עבדו והאמריקאים פחדו לבוא לאיראן לתקן אותם. הייתה לי בישראל משפחה ענקית, חשבתי לנסות. חשבתי, אני לא עוזבת את איראן. הסכמתי לבוא לטיול. בטיול לקחו אותנו לימית 2000, ולחיפה. בשבוע האחרון ביקרנו גם ביד ושם וזה מאוד השפיע עליי. חזרנו לאיראן ב-28 בדצמבר. ב-15 בינואר, תוך שבועיים, כבר היינו פה".

צדיקי ממשיכה להוביל את הסיור המדומיין בגדת הנהר בדרבנד: "אם מתקדמים עוד קצת, רואים מנגל עם תירס ששמים על האש, וכשהוא מוכן טובלים אותו במי מלח. בצד ימין ובצד שמאל יש בתי קפה עם כוסות תה. קוראים לזה 'כמאר בריט' – מותן צרה. כוסות שה'מותן' שלהן צרה, עם סמובר. אם ממשיכים לעלות רואים עוד עגלה עם ממתקים פרסיים. וכל הזמן הזה שומעים את רעש הזרימה של המים. בחלקים מסוימים יש במה מעץ על המים. על הבמה הזאת יש שטיח וכיסאות, את יושבת שם והמים זורמים מתחתייך, את מזמינה תה וממתקים ומה שבא לך".

היא מפנה לסרטון ארוך ביוטיוב על המקום, שהועלה לפני חצי שנה בלבד. בניגוד למקומות האחרים, שם נראה שהזמן עצר, ופגעי המשטר כאילו לא נגעו במקום. נשים מסתובבות בחופשיות ללא החיג'אב שנכפה עליהן, והשפע ניכר בכל פינה.

היא נזכרת גם בבית הקפה בעבאס אבאד. "הייתה להם גלידה מאוד טעימה. היינו צריכים להגיע אליו במונית, כמעט שעה מהעיר – בהרים ונחל ונופים. אימא הייתה מכינה חביתת תפוחי אדמה, היינו עושים פיקניק וחוזרים הביתה. לזה אני מתגעגעת".

הנסיעה הארוכה לקבר מרדכי ואסתר

לאיראנים יש זיכרון ארוך. כשהם חושבים על ארצם שנכבשה בידי האסלאם, הם נזכרים בכורש, במיתולוגיה הזורואסטרית, במשורר הלאומי הנצחי פירדוסי ובמדען-המשורר עומר ח'יאם, והיהודים שבהם זוכרים היטב גם את מגילת אסתר. זיכרון העבר נוכח בכל פינה, בכל פארק. "זה חלום שלי לחזור לקבר של אסתר ומרדכי בהמדאן. יש בזה משהו מרגיע", אומרת תמי שריזד (60), שעלתה לישראל לפני 38 שנים.

המהפכה פרצה כששריזד, ילידת העיר שיראז, הייתה בת 16. "היה לנו ממש גן עדן בתקופת השאה", היא מספרת. היא למדה אז בבית ספר מוסלמי, וזוכרת שאחרי המהפכה הכריחו אותם ללמוד אסלאם, עד שכעבור שנתיים היהודים קיבלו 'פטור'. "היה קשה מאוד אחר כך", היא אומרת, "יותר ויותר קשה. לא יכולנו לצאת לבד". בבית הספר המוסלמי היו לה חברות טובות. "אבל ברחוב היו תומכי המשטר, ואם ראו שאנחנו יהודים, היו עושים לנו פרצופים, נוזפים שנסדר את המטפחת. בתקופה שאחרי המהפכה הרגו הרבה יהודים. היה בית קפה של יהודים עם וודקה, היו מגיעים בלילה ולוקחים אותם מהבית ומוציאים להורג".

בקיץ הם היו עולים לרגל לקבר מרדכי ואסתר, נסיעה ארוכה של כמעט יום: "זה היה נותן לנו הרגשה טובה, היינו מבקשים משאלות בזכות הצדיקים. כל מי שהיה לו קושי, או תפילה, היה מגיע לשם. היה שם מבנה גדול, כל היהודים היו מגיעים לשם. בילינו שם שבוע בכל פעם".

"לי אין ערך לקבר", אומרת צדיקי, "אפילו לקבר של ההורים. אני מאמינה שהם איתי כל הזמן. אבל שם הקבר לא היה בכלל העניין". כילדים זה היה הבילוי שלהם: "נסענו לרחבת הקבר יחד עם סבתא ואימא. זה היה בתוך העיר. בכלל לא נכנסנו לקבר, היינו מגיעים לשם כדי לשחק עם ילדים אחרים, כמו שהולכים לפארק. היה שם מפגש של הנשים עם הילדים". סבתה הייתה גרה בעיר, היא מספרת, ו"אני הכי מתגעגעת להמדאן. הילדות שלי הייתה שם".

אספהאן. "יש מקומות שאסור למות לפני שרואים"

בשיראז, עיר הולדתה של שריזד, נמצאים קבריהם של חאפז וסעדי, מהמשוררים הגדולים של איראן בתקופת ימי הביניים, שאת שיריהם מצטטים הצעירים עד היום. "הקברים שלהם יפהפיים", מספרת שריזד. ושמש מספרת שעלייה לקברי המשוררים באיראן והקראת שיריהם הייתה תרבות בפני עצמה.

שריזד נזכרת גם בשרידי הארמון העתיק והמפואר של המלך דריווש הגדול – "תח'ת א-ג'משיד" (הכס של ג'משיד), שמכונה במערב "פרספוליס", ונמצא במרחק שעה נסיעה משיראז. "זה היה ארמון מאוד גדול, כמו עיר. אלכסנדר מוקדון שרף אותו במלחמה עם היוונים, לפני 2,000 שנה". מהארמון נשארו בעיקר עמודים גדולים ומרשימים, "חלקם עדיין עומדים וחלקם נפלו", היא מתארת. "העמודים מיוחדים. יש עליהם תמונות של חיילים פרסים, עם המדים שלהם. יש חומה ענקית, והרצפה כולה עשויה מאבן, כמו בירושלים". לצד הארמון יש נחל עם מים זורמים. "במים האלה היו משתמשים לחיים שלהם. אנחנו מסתובבים שם ורואים איך אנשים חיו לפני 2,000 שנה, מה הם לבשו, איך נראו הפנים שלהם בפסלים. זה מדהים".

אבל גולת הכותרת, העיר שאליה כולם רוצים לחזור עוד פעם אחת בחייהם, היא אספהאן. "יש מקומות שאסור למות לפני שרואים. זו עיר יפהפייה", אומרת שמש, ונזכרת במסגד השאה המסחרר ביופיו, ששמו שונה מאז למסגד האמאם. "אספהאן היא עיר היסטורית", מוסיף שמסיאן, "בכל מקום יש מה לראות. את מסתובבת ורואה בכל מקום בניינים היסטוריים ועתיקים. זה מעלה לי זיכרונות".

שניהם מכתירים את "מנאר ג'ום ג'ום" באספהאן כאחד המקומות הפלאיים שראו. "זה מבנה עם שני צריחים גבוהים וצרים", שמש מספרת, "וכשעולים במעלה המדרגות עד למעלה, אפשר לתפוס את הצריח מבפנים ולנדנד. כל המגדל מתנדנד קדימה ואחורה, ולמרבה הפלא המגדל השני, במרחק 10 מטר ממנו, מתנדנד גם הוא".

"בסוף הם יעשו מהפכה ויזרקו את הכלבים האלה"

ההפגנות הסוערות שפרצו בסוף דצמבר האחרון באיראן הציתו לרגע קצר את התקווה לנפילת החומה. "אני ברגשות מעורבים. אפשר להגיד שקצת התנתקתי", אומרת צדיקי, שקרובי משפחתה נמצאים באיראן. "העם הזה, שבגללו אני פה, הוא הלך נגדי, אני לא רציתי לעזוב את איראן. היה לי קל יותר להתנתק, הפכתי לישראלית. אבל מצד שני, אני מתה לחזור לשם, לראות את המקום שגדלתי בו".

"אני מתגעגעת לבית שלי", מספרת שריזד. "היו לו שתי קומות עם חדרים גדולים למעלה. בחצר הייתה בריכת שכשוך קטנה. אהבתי את הרחוב ואת הפארק עם הנחל הקטן שהיינו עושים בו פיקניק. הייתי רוצה לחזור לשם".

לא נעים לחשוב על המצב באיראן עכשיו, אחרי הטבח הנואש שביצע המשטר באזרחיו, אומר שמסיאן. "אני רוצה להגיד להם שיהיו סבלניים, בסוף הם יעשו מהפכה ויזרקו את הכלבים האלה, שאכזריים כמו סדאם חוסיין. הם יורים והורגים בלי להתחשב באף אחד. תהיה להם מדינה מפוארת וחיים טובים. הפרסים, העם עצמו, הם אנשים מתורבתים וחכמים. חבל שיש שלטון כזה במדינה". ושריזד מוסיפה: "אם המשטר ייפול, אני חושבת שיהיה הרבה יותר שלום בעולם. העולם יירגע".