דו"ח העוני האחרון של המוסד לביטוח לאומי צריך להדאיג את מי שמאמין שעבודה היא הבסיס לכלכלה בריאה ולחברה יציבה. לא משום שהוא חושף תופעה חדשה, אלא משום שהוא מאשר פעם נוספת שהכשל עמוק, עקבי, ומבני. למרות עלייה בשכר ולמרות שיעורי תעסוקה גבוהים, ממדי העוני בישראל נותרים מהגבוהים בעולם המפותח.

כשני מיליון בני אדם חיים כיום בעוני, בהם כ-880,000 ילדים. הנתונים האלה כמעט לא השתנו בשנים האחרונות. המשק צמח, ההכנסה החציונית עלתה, אך העוני נשאר. מי שממשיך לטעון שעוני הוא בעיקר תוצאה של אי השתתפות בשוק העבודה, פשוט מתעלם מהעובדות.

הנתון המטריד ביותר בדו"ח הוא שכ-24.5% מהמשפחות העניות הן משפחות עם שני מפרנסים ויותר. כלומר, עוני בישראל הוא במידה רבה עוני של עובדים. לא של מי שלא עובד, אלא של מי שעובד, לעיתים במשרה מלאה ולעיתים בשתי משרות – ועדיין אינו מצליח להגיע להכנסה שמאפשרת חיים בכבוד.

המסקנה ברורה. הבעיה אינה עצם העבודה, אלא איכות העבודה. שכר נמוך, משרות חלקיות, פריון נמוך, היעדר הכשרות מקצועיות מתקדמות ושירותים ציבוריים חלשים, כל אלה מייצרים שוק עבודה שמעסיק אנשים, אך לא מחלץ אותם מעוני. עבודה קיימת, אבל היא אינה מספיקה.

בנקודה הזו עולה פעמים רבות הטענה הנגדית המוכרת: זה לא שוק העבודה, זה החרדים והערבים. גם לטענה זאת הדו"ח מספק תשובה חד משמעית. נכון, העוני מרוכז יותר בחברות החרדית והערבית, אך מעל ל- 50% מהעניים הם יהודים לא חרדים, ובהם כמובן גם משפחות עובדות. גם אם מסירים לחלוטין את החרדים והערבים מהסטטיסטיקה, העוני לא נעלם. להאשים קבוצות אוכלוסייה זו דרך נוחה להתחמק מדיון במדיניות.

תקציב המדינה אינו ניטרלי

הדו"ח מראה גם דבר חשוב נוסף: מדיניות כן עובדת. ללא תשלומי העברה ומסים ישירים, תחולת העוני בישראל הייתה מזנקת. כלומר, המדינה כבר היום מצמצמת עוני בעשרות אחוזים. הבעיה היא שבהשוואה למדינות OECD, התרומה הזו נמוכה מאוד. ההוצאה החברתית בישראל נמוכה באופן כרוני.

ההקשר התקציבי מחדד עוד יותר את התמונה. תקציב המדינה אינו ניטרלי, הוא ביטוי להעדפות. כששיעור ההכנסות ממסים נמוך, כשכללים פיסקליים מצמצמים השקעה אזרחית, וכשקיצוצים בשירותים מוצגים כאחריות תקציבית, מתקבלת מדיניות שמנציחה עוני גם בתקופות של צמיחה. מדינות אחרות בחרו אחרת, והשקעה גבוהה יותר בחינוך, בדיור ציבורי, בהכשרות מקצועיות ובתמיכה בעובדים בשכר נמוך תורגמה אצלן לשיעורי עוני נמוכים בהרבה.

גם בישראל הכלים קיימים. אין כאן חוסר ידע או חוסר יכולת, אלא הכרעה שגוייה. השאלה אינה האם אפשר לצמצם עוני, אלא האם יש נכונות פוליטית לראות בעוני בעיה לאומית, ולא תוצר לוואי נסבל של שוק חופשי. כל עוד הבחירה הזו לא תיעשה, גם הדו"ח הבא יספר את אותו סיפור.

ולמרות חומרת הנתונים, יש שקט פוליטי כמעט מוחלט. אין מפלגה מרכזית שמציבה את העוני של עובדים במרכז סדר היום, ואף אחת אינה מציעה חלופת מדיניות ברורה שתטפל בשורש הבעיה. הוויכוח הציבורי מתנהל סביב זהויות, ביטחון וגיוס, בזמן שמבנה שוק העבודה ומדינת הרווחה נותרים מחוץ לדיון. העוני אינו גזירת גורל, הוא תוצר של בחירות פוליטיות, והעובדה שלא מציעים בחירה אחרת היא אולי הממצא המדאיג ביותר שעולה מדו"ח העוני.

עמית בן-צור הוא מנכ"ל מכון המחקר פורום ארלוזורוב