בפרשת יתרו מתוארת קבלת התורה בידי משה בפסגת הר סיני. היא מוצגת באותם "צבעים" דרמטיים וניסיים שאפיינו את הפרשות שקדמו לה – ברקים, אש, קולות שופר. בהמשך הפרשה וגם בבאות אחריה ימסור משה לעם חלק מהחוקים והמצוות שקיבל מהאל על ההר, בהם חוקים מוסריים, כללי פולחן ועוד, ובראשם עשרת הדיברות.

מרכזיותו של המעמד הביאה כמעט כל פרשן ודרשן בעל שיעור קומה לכתוב את תובנותיו לגבי פרקים אלו. אחד המדרשים המטלטלים, ואולי אף מטרידים, ניתן במסכת שבת (דף פ"ח א) של התלמוד הבבלי. אותו מדרש מפרש את הפסוק: "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות י"ט יז).

רב אבדימי, שדבריו מובאים במסכת, טוען כי המילים "וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר" לא נועדו לציין את מיקומו הפיזית של העם למרגלות ההר, אלא את מצבו מול האל. "אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם". מכאן מגיע הביטוי "כפה הר כגיגית", שמתאר מצב שבו אדם מכריח אדם אחר להתנהג באופן מסוים, בלי יכולת לסטות כלל. אם כן, ההר מונף מעל ראשי בני ישראל, שאך זה עתה שוחררו מעבדות מצרים, והם נדרשים לקבל את התורה באיומי כליה.

ואכן, גם בתלמוד, מיד מגיע חכם אחר ודאגה בפיו: "אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא", ובעברית: מכאן אזהרה גדולה לתורה. האם מי שמתחייב כשחרב על צווארו אכן מחויב, או שמא המוסר האמיתי פותר אותו ממצוות התורה? מה המשמעות של קבלת עול תורה ומצוות, או כל ציווי מוסרי לצורך העניין, אם מדובר בהסכמה בכפייה? האם אמונה הנרכשת במעמד של אי-חופש יכולה לסלול את דרכו לחירות של עם היוצא מבית עבדים?

פיתוי הפיתוי

הפילוסוף עמנואל לוינס העמיק במתח שמעלה מימד הכפייה במעמד הר סיני במי שגדל על האידיאלים של תרבות המערב המודרנית. בפירוש מורכב ומאלף לסוגיה התלמודית, שקצרה היריעה מלהביאו פה במלואו, לוינס מצביע על הטיה יסודית בתבונה המערבית, שאותה הוא מכנה "פיתוי הפיתוי".

לפי לוינס, "האדם המערבי שואף לחיים פתוחים: צמא לנסות את הכול, לחוות את הכול". הוא מדגיש ש'פיתוי הפיתוי' שונה מהפיתוי לדבר מה קונקרטי: "לא ההנאה היא שמפתה את מי שמתפתה מן הפיתוי, אלא המצב המעורפל שבו ההנאה עדיין אפשרית, בעוד האני שומר על חירותו ולא ויתר על ביטחונו ועל פרטיותו". עבור מי שמחזיק בגישה כזו, מה שמרתיע במתן התורה הוא לא רק האיום על בני ישראל במוות, אלא צמצום האפשרויות שלהם.

לפי לוינס, האידיאל הגדול של הפילוסופיה במערב הוא ההכרה, ולכן לקורא המערבי קשה עם ה"נעשה ונשמע" של מעמד הר סיני, שבו העם מקבל על עצמו ציוויים עוד לפני שהכיר אותם. הוא מותח בהגותו ביקורת כלפי האלימות הגלומה במסורת המערבית, המנסה להכיר את השונה, "לתפוס" אותו ולהכניסו לתוך הקטגוריות המוכרות.

התורה מתגרה במציאות

לוינס אמנם שולל את אידיאל הבחירה האינסופי, אבל גם הוא מוטרד מהתמונה שמציג רב אבדימי. "תורה או מוות, אמת או מוות, אינה ברירה שהאדם חופשי לברור לעצמו. היא נכפית עליו בכוח – או על ידי היגיון הדברים". לוינס לא פותר את הקושי, אך מציע כיוון לפירוש קצת אחר.

הוא מתייחס להמשך המדרש התלמודי, שבו אומר התנא רבא: "אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים' — קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר". הפירוש הפשוט לדברי רבא הוא שכאלף שנים אחרי מעמד הר סיני, בשושן בירת פרס, החליטו היהודים לקיים את מצוות תורתם מרצונם.

אך לוינס איננו מסתפק בכך, ומצביע על משמעות התורה במציאות החברתית של סיפור מגילת אסתר. המן הרשע חי חיי מותרות, ואילו היהודים הצדיקים שורדים בקושי, ותורתם מאוימת. במציאות הזו, בקבלת התורה יש מימד מוסרי המנוגד לתרבות של "פיתוי הפיתוי", תרבות שמניחה לכל האפשרויות להתקיים ללא שיפוט ערכי. הבחירה בתורה היא בחירה באתיקה, הקודמת להכרה.

"התורה מתגרה במציאות ומערערת על יומרנותה להישאר מעבר או לפני הטוב והרע", כותב לוינס. "כשהוא מערער על ההסכמה האבסורדית האומרת 'ככה זה' לכוחם של החזקים, איש התורה הופך את המציאות להיסטוריה אנושית. המשמעות מטלטלת את המציאות בתנועתה".

לפי פירוש זה, דורש לוינס, האיום במעמד הר סיני הוא במעין מוות רוחני. "אם לא תקבלו את התורה", הוא כותב, "תישארו במקום הזה… מקום השממה והמוות. לא תוכלו לנפץ את גוש המציאות הנהנית מעצמה. התורה – הכרה שנראית אוטופית – היא לבד נותנת מקום לאדם".

מעמד אי החופש

לפני כעשרה ימים ציינו ברחבי העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שנקבע לפני כ-20 שנה בידי האו"ם. לעומת מדינת ישראל, שבחרה לציין את יום השואה הלאומי ביום השנה למרד גטו ורשה, התאריך שנבחר לציון זכר השואה ברחבי העולם היה יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ ב-27 בינואר.

אושוויץ היה ונותר סמל לנורא מכל, שם נרדף למרחבים אפלים שהיה קשה לדמיין שהאנושות תגיע אליהם. הסוציולוג והפילוסוף היהודי-גרמני תאודור אדורנו כתב: "היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש: לערוך את חשיבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתחולל עוד לעולם".

אדורנו מציג כאן ציווי מוסרי שמתקבל בכפייה. הוא אמנם שונה מאוד מזה שמוצג בפרשה ובמדרש על מעמד הר סיני, אך ניתן ללמוד ממנו דבר מה. היטלר ויתר הצוררים, וממציאי פצצת האטום ומטיליה, הניפו הר מטפורי מעל לראשם של בני האדם. אימה זו היא מאז מנת חלקה של האנושות.

הציווי לא תלוי בהקשר רחב יותר, ולא מצריך בחינה של חלופות. לכאורה הוא פשוט מאוד – עשו הכול כדי שאושוויץ לא יישנה. הרי אפילו מזווית תועלתנית, הימנעות מהשמדה של ארצות, של עמים ושל העולם האנושי בכללו אמורה להיות אינטרס כלל אנושי.

ובכל זאת הצו התברר קשה למימוש. רציחות עמים המשיכו לקרות, לעיתם תחת עינו הפקוחה של האו"ם שקם לשם מניעתן; האפשרות להשמדה רק הולכת ומשתכללת; מנהיגים נושאים נאומי הפחדה ואינם בוחלים באיום בהכחדת האחר. היש אפשרות לקיים את הרעיון הזה, שנראה כה בסיסי?

כנראה שאין תשובה לשאלה הזו. אך אולי ניתן למצוא כיוון למחשבה מוסרית על כך אצל לוינס, ברובד נוסף של משמעות שהוא מקנה למעמד הר סיני: הדגש על רעיון ההתגלות. "התורה ניתנת בהארת פנים" הוא כותב, ומסביר שהאמת היסודית ביותר לא מתגלה דרך הכרה מושגית, אלא במבט בפניו של האחר. "התגלות הזולת היא מניה וביה אחריותי על הזולת, ראיית הזולת היא מלכתחילה התחייבות כלפיו. הראייה הישירה – בלי תיווכו של מושג – מתקיימת אך ורק בתור אתיקה".

נמצא שלוינס, כדרכו, מחזיר את האחריות לקוראיו. המחויבות כלפי האחר נמצאת על כתפי האדם לא (רק) מתוקף עננת העשן השחור של אושוויץ. היא מלווה אותנו מתוקף הידיעה העמוקה שהמחויבות לאדם האחר קודמת לחקירה. קודמת לכל פרט שאפשר ללמוד עליו. קבלת האמת הבסיסית של האחריות המוסרית, שאותה לוינס מגדיר כ"תמימות שאיננה תמימה", היא גם הבסיס לקיום מוסרי.