השבוע, במפתיע, נאם נשיא גרמניה לשעבר, יואכים גאוק, בטקס הנועל את אירועי יום השואה בבית לוחמי הגטאות. עובדת היותו של גאוק אחד מדוברי הטקס הוסתרה, באופן מוזר, מהקהל שהגיע למקום ומהציבור בכלל, כך שלא התקיים שום דיון ציבורי בנושא. דבר הנאום לא הוזכר בהזמנה הרשמית לטקס, לא בפרסומים בתקשורת ואף לא בוועד המנהל של הבית.

אין ספק, אגב, שהיתה לנאום היערכות מוקדמת והוא לא היה ״ספונטני״, שכן הנאום תורגם מעל לבמה לעברית, נשיא המדינה הוא זה שהזמין את גאוק וקשה לעלות על הדעת מעמד ספונטני בהקשר זה של טקס שמתוכנן חודשים קדימה. מדוע, אם כך, היה לראשי הוועד המנהל ומארגני הטקס כל כך חשוב להסתיר את זה? וממי הסתירו? מניצולי השואה? מקהל הזוכרים שהגיע למקום? מדוע?

מרבים לדבר על התנאים הכלכליים המחפירים בהם נאלצים לחיות ניצולי השואה. אבל פעולה בלתי מתחשבת שכזו היא לא פחות קשה. אולי יותר. כנכד לניצולי שואה ובנעוריי חניך בתנועת הנוער העובד והלומד שבה זיכרון השואה והמרד הוא ערך מרכזי, חשתי בושה איומה והלם, לנוכח המעמד הבלתי נתפס הזה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לוחמי הגטאות שעודם חיים, אחרי כל מה שעברו, נאלצו לקום ולעמוד לכבודו של הנשיא הגרמני, אורח הכבוד של מנהלי הבית. הוא על הבמה והם נאלצים לשבת ולהקשיב לו. מדוע דווקא הוא, מבין כל מי שניתן לעלות על הדעת, הוזמן כאורח הכבוד? התשובה היא שזה לא מקרי.

איזה שינוי יסודי בזכרון השואה מתכננים לנו?

יו״ר הוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות כתב בעיתון ״הארץ״, בבוקר יום השואה, כי ״בית לוחמי הגטאות יארח היום יחדיו, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, את נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין והנשיא היוצא של גרמניה, יואכים גאוק, בטקס הנעילה של יום השואה התשע"ז. עבור בית לוחמי הגטאות, אירוע היסטורי זה יהווה את הנחת היסודות להתמודדות שונה עם לקחי השואה בדורות הבאים״.

ד״ר כרמון מודה שהוא מנסה להוביל שינוי יסודי, לא פחות, בזיכרון ולקחי השואה, ושהדבר עובר דרך היותו של נציג העם הגרמני אורח הכבוד דווקא ביום הזה, דווקא במקום הזה. כרמון כנראה סבר שעובדת היותו של נשיא גרמניה נואם בטקס השואה והגבורה ״לא תעבור חלק בגרון״, אז הוא הכשיר את הלבבות: הנשיא יהיה אורח הכבוד בטקס.

אז מהו אותו שינוי שמנסה כרמון לחולל בנו בדרכו המתוחכמת, שכנראה לוותה בלא מעט חשיבה ותכנון? השיח על השואה והגבורה עבר הרבה מאוד טלטלות ותהליכים במהלך 70 השנים האחרונות – חלקם טובים ובונים, חלקם מפרקים ורעילים. קצרה היריעה מלתאר את כולם. אבל נדמה שכיום, חלק מרכזי מהשיח, מתמקד בנרטיבים שנקרא להם ״לאומיות״ ו״אוניברסליות״.

לאומיות ואוניברסליות – הילכו יחדיו?

נתניהו מייצג כביכול את נרטיב ״הלאומיות״. כך, בנאום ב״יד ושם״ אמר כי ״בעולמנו, קיומו של החלש רופף… החזק הוא זה ששורד״. הרעיון היסודי בבסיס דברים אלו, שנתניהו נושא מזה שנים, הוא שכמו בכלכלת השוק החופשי, ישנם החזקים וישנם החלשים וכדאי מאוד שאתה תהיה החזק. תפיסת ״האדם העליון״ של ניטשה בתמצית. עולם שבו אין מוסר, רק סולם של חזק וחלש. תפיסה זו כלפי העמים האחרים מחלחלת בתורה פנימה ומקיימת חברה של ״החזק שורד״. יש כאן לא מעט מידה של פיכחון אבל גם ויתור על משהו עמוק בצופנו של העם היהודי – תמיד לשאוף לעולם מוסרי, לתיקון, לעשייה מתוך הראוי ולא רק מתוך חשבון של רווח והפסד.

אריה כרמון, יו״ר ועד בית לוחמי הגטאות מבטא כביכול את נרטיב ״האוניברסליות״. באותה כתבה שמוזכרת מעלה הוא כותב ״העקרונות אותם נרצה לפתח בעקבות האירוע המכונן בבית לוחמי הגטאות… אמורים לנבוע מן ההכרה שהרשע בהתגלויותיו הנוראות הוא חלק מהטבע האנושי…״, אף מילה, במשך כל המאמר, על הנושא הלאומי. האין לכך מקום יותר בזיכרון השואה של עמנו?

בכתבה נוספת לאותו עיתון שכותרתה ״מה למדנו מאוניברסיטת היידלברג״, מתאר כרמון תהליכים שהובילו לעליית הנאציזם בגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת. המאמר כתוב באופן מתוחכם ובלשון צחה כך שאין השוואה ישירה לישראל, אבל המסר ברור. ואם לא היה ברור ניתנה למאמר הכותרת ״כשיהודים כונו שמאלנים״. לא בכדי בכתבה שהתפרסמה בעיתון ה״ניו יורק טיימס״ ועוסקת בהשתתפותו של נשיא גרמניה בטקס בבית לוחמי הגטאות, הוזכר שהקיבוץ יושב על אדמות של פלסטינים. הרמזים ברורים ונלמדים מהר.

השוואת ישראל לגרמניה הנאצית ולשלטונות הפאשיסטיים הגרועים בעולם, יכולה להתקיים רק תוך ויתור עמוק על מרכיב הזהות הלאומי. הדבר עושה נזק לא רק למדינת ישראל אלא גם לחינוך לזיכרון השואה והמרד. אם ישראל היא גרמניה הנאצית וקיבוץ לוחמי הגטאות הוא למעשה מנגנון לגזל קרקעות – הרי שאין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. ערעור זה על צדקת הלאומיות שלנו נחשב למוסרי, באופן מעוות, על ידי האוניברסליסטים.

והיית חזק, והיית צודק

בנקודה זו מובילי המרכיב הלאומי בלבד (שהופך ללאומני) והאוניברסלי בלבד (שהופך לביטול עצמי) דווקא נפגשים. על פי שני רעיונות יסוד אלו לא ניתן לכונן בית לאומי מוסרי בישראל. מדינת ישראל טובה וצודקת ברוח חזון הנביאים ומגילת העצמאות ששומרת על בטחונה ועצמתה הצבאית וחיה בחתירה מתמדת לשלום עם שכנותיה, חברה שכזו היא למעשה תפיסת הציונות על פי הרצל. על פי היגיון נתניהו-כרמון מפעל זה הוא בלתי אפשרי. או חזק או צודק – תבחרו.

ואני חונכתי, בתנועת הנוער, דווקא על שירו של דוד שמעוני – והיית חזק, והיית צודק: ״אתה, השואף ליושר ולצדק, היה חזק, היה חזק והיית ישר והיית צודק… כי אין דבר מסייע לרשע, תומך בעוול, מחזק את האלימות – כחולשה… ואל תצדיק את חולשתך בזאת שהנך מפחד פן הכוח יסיתך לאלימות… לא מפני האפשרויות שהכוח נותן אתה מפחד, כי אם מפני החובות שהכוח מטיל. והחובה הראשונה להילחם באלימות, להגן על הצדק. אתה השואף ליושר ולצדק, היה חזק. היה חזק והיית ישר והיית צודק״.

נתניהו וכרמון הם אידיאולוגים עמוקים של שתי תפיסות העולם הללו שכאילו עומדות בניגוד אבל נפגשות במקום של הביטול – או ביטול עצמי או ביטול האחר. על רקע זה מומשגים מחדש בעשורים האחרונים גם ״מחנה השמאל״ ו״מחנה הימין״, שכל אחד מהם מייצג כביכול רק את הבית הלאומי או רק את המוסריות והנאורות, ובדרך קורעים, הפוליטיקאים וכלי התקשורת ששופכים דלק למדורה, את החברה הישראלית לגזרים.

רוב הישראלים, לדעתי, דווקא מחזיקים בשני מרכיבי הזהות הללו – הלאומי והמוסרי-אוניברסלי – ולא היו רוצים לוותר על אף אחד מהם. ביקורו של נשיא גרמניה לשעבר בבית לוחמי הגטאות ע״ש יצחק קצנלסון, כפי שכתב כרמון, הוא אכן צומת דרכים בזיכרון השואה והמרד – בין ההפרדה הקטלנית של הלאומי והמוסרי, שתוביל בטווח הארוך לשקיעתן של הציונות ומדינת ישראל, לבין התמודדות מתמשכת על לאומיות ציונית שיונקת את כוחה מהמוסר ומחויבת להגשמתו.