הכנסת אישרה הבוקר (שלישי) בקריאה שלישית את החוק שידחה את סיום המעבר לתאגידי מים אזוריים בשנה נוספת, לאחר שכלל הרשויות היו אמורות לעבור למסגרת תאגידי מים אזוריים עד ה-1.1.2026, אולם בפועל לא מעט רשויות מקומיות גררו רגליים ולא הקימו תאגיד אזורי או הצטרפו לאחד. 12 חברי כנסת הצביעו בעד הצעות החוק, אל מול 2 מתנגדים ו-3 נוכחים שלא הצביעו.

הצעת החוק מגיעה על רקע רצונו של שר האנרגיה והתשתיות, אלי כהן, לבחון את ביטולה של החובה להתאגד בתאגיד אזורי כליל, ולמעשה ממשיכה את מצב הביניים שבו רשויות שאינו מעוניינות בתאגיד אזורי נמנעות מכך. הדחייה הנוכחית של מימוש ההחלטה ל-1.1.2027 למעשה מעבירה כמעט בודאות את הדילמה לשולחנה של הממשלה הבאה.

תאגידי המים הם החולייה המקשרת בין תשתיות המים הגדולות של ישראל: השאיבה, ההתפלה וההובלה, לבין הבית או העסק של הצרכן בקצה, ואחראים על תשתית המים המקומית ברשויות השונות. משום כך, יש להם השפעה משמעותית מאוד על תעריף המים, והוצאותיהם מהווה כמחצית מגובה התעריף בשנים האחרונות.

בעבר, נחה האחריות על אחזקת מערכת המים בתוך הרשות המקומית, בצורת מחלקות מים, שאנשיהן מונו בידי העירייה וההכנסות מהן הועברו לעירייה. אולם בשנות התשעים הוחלט להקים תאגידי מים במקומן, בטענה שבמחלקות נוצרה תרבות של הזנחה, כשהעירייה מעדיפה להשקיעה את הכספים שנכנסו אליה ממכירת המים, בחינוך או נראות מאשר בשכלול ארוך טווח של מערכת המים. כך נוצרו מערכות מוזנחות, שלא רק שעלו כסף רב, אלא אף בזבזו כמויות גדולות של מים.

התאגידים, שנוצרו במקום מחלקות אלו, חייבו את העיריות להשאיר את הכסף בתוך התאגיד, ובכך אפשרו השקעה רבה יותר בתשתיות המים. עם זאת, ברשויות מסוימות כאמור בחרו "לגרור רגליים", ובפועל לא לעבור לתאגידי מים מסיבות שונות.

על אף שבעיני חלק מהמבקרים, כולל השר כהן, נתפסים תאגידי המים כגופים בלתי יעילים או 'מפעלי ג'ובים', ככלל הביאה הקמתם להפחתה משמעותית בהיקף בזבוז המים והוזלת התעריף. למרות זאת, חלקם בתעריף נותר גבוהה.

בניסיון לייעל את תאגידי המים, שמספר בישראל עמוד כיום על למעלה מ-50, קודמה החל מ-2018 הצעה משותפת של ח"כ דוד ביטן (הליכוד) וח"כ לשעבר איציק שמולי, שקראה לאיחודם של תאגידי המים לכ-29 תאגידים גדולים ויעילים יותר. על אף שההצעה עברה לבסוף בקריאה שלישית.

בפועל, כפי שנמנעו חלק מהרשויות מכניסה לתאגיד, נמנעו הרשויות מלאחד את האיגודים ברשותן, בין היתר על רקע חוסר רצונן של רשויות מקומיות חזקות או בעלות תאגידי מים יעילים להיכנס להשקעה יקרה בתשתיות ברשויות החלשות יותר, או ברשויות אחרות שהזניחו את השקעתן מזה זמן רב.

במקביל, בשנה האחרונה, על רקע בקשות חוזרות ונשנות מראשי רשויות שאינן מעוניינות בתאגידי המים, מקדם שר האנרגיה אלי כהן מגמה הפוכה. על ידי שילוב של תהליכים במשרד האנרגיה לצד הצעת חוק, מבקש השר להפוך את תאגידי המים לאופציה וולנטרית. על פי השר כהן, האפשרות לוותר על תיאגוד תינתן רק לרשויות שהוכיחו את יכולתן בניהול משק מים יעיל, אולם רבים חוששים שהדבר יושפע גם מאינטרסים פוליטיים. כמו כן, ברשויות החלשות יותר, שמתקשות יותר בניהול ענייני המים שלהן, עולה דאגה שהרשויות החזקות יותר יעזבו, ויותירו אותן לבדן בטיפול בתשתיות המים. בהקשר הזה, חשוב להבהיר שהיות שתעריף המים הינו ארצי, תאגידי מים בלתי יעילים ודליפות בתשתיות מוזנחות, פוגעים בכלל משק המים בישראל, הן במובנים של אובדן מים והן במובנים של ייקור התעריף.