לאחר מסירת הדיברות, האל מצווה על משה ללכת אל העם ואומר לו: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כ"א א). מכאן קיבלה פרשת משפטים את שמה. יש פרשנויות שונות למושג עצמו, אך אין ויכוח על כך שהפרשה מורכבת ברובה מחוקים והנחיות, מעין מערכת משפטית ראשונית לבני ישראל.

חלק מהמשפטים נראים כציוויים ואיסורים מובהקים, שמזכירים בנוסחם את עשרת הדברות. שורת הנחיות נוספות נועדו לאפשר לעם ולשופטיו ליישם את הרעיונות של עשרת הדיברות במגוון דילמות יומיומיות של חיים אנושיים.

במשפטים האלו, בניגוד לעשרת הדיברות, גם מוצגים עונשים מוגדרים על הפרת החוקים. כאן מוצג לראשונה כלל הענישה המידתית המפורסם: "עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כ"א כד-כה). וב לצידו מוגדרים שורה של עונשים ותשלומי פיצויים לעבירות מוגדרות, כלומר, נוסד מוסד הדין. בין העונשים שכוננו בפרשה נמצא גם העונש החמור מכל, גזר דין מוות.

עונש המוות לא מוגבל רק למקרים של "עין תחת עין". אמנם הוא מופיע תחילה כעונש לאדם שמכה למוות אדם אחר, אך בהמשך מוות נגזר גם על מי שמכה את הוריו או מקלל אותם, ומי שגונב. כל אלו מהווים מעבר על איסורים מעשרת הדיברות, ובכל זאת חומרת העונש מטרידה.

"אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם"

עונש המוות לא התקבל בקלות בקרב המפרשים. אי נחת זו ניכרת ביחס לסוגייה של שור שהורג אדם, שמובאת בהמשך הפרשה. לפי החוק המקראי, אם הבעלים ידע שהשור עלול לפגוע בבני אדם, ולא עשה כל מה שיכל כדי למנוע זאת, גם הבעלים חייב במיתה, ולא רק השור.

רש"י מתייחס לקביעה "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כ"א כט) ושואל: "בידי שמים. יכול בידי אדם?". כלומר – ברור שהאל אומר שדינו של הבעלים למות, אך האם גזר הדין יבוצע בידי בני האדם? את התשובה הוא מביא מהתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין ט"ו ב): "תלמוד לומר: מות יומת המכה רוצח הוא (במדבר ל״ה כא) על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו". מכאן ניתן להסיק שבית דין אנושי לא צריך להמית את הבעלים. לכך מוצאים הפרשנים סימוכין בפסוק הבא, שמצביע על אפשרות של פיצוי כספי במקרה זה.

פירוש זה של רש"י, ופירושים דומים לו שהציגו אחרים, נשענים על מסורת פרשנית המתנגדת לעונש המוות בחברה היהודית. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות במשנה (מכות א' י), שם מתקיים דיון על הסנהדרין, שהייתה המוסד היחיד שבכוחו לגזור גזר דין מוות.

לפי המשנה, "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (לפי הפרשנות: אחת לשבע שנים – י.א.) נקראת חבלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".

הדיון מתנהל על תדירות ההוצאות להורג בידי הסנהדרין, ונפתח בקביעה שהריגה אחת לשבע שנים מעידה על כך שהסנהדרין "חבלנית", כלומר רצחנית. רבי אלעזר אף מחמיר ומטיל דופי גם בבית דין שמוציא להורג אחת ל-70 שנים.

רבי טרפון ורבי עקיבא טוענים שאם הם היו השופטים העליונים בסנהדרין – לא היו מוציאים איש להורג. על דברים אלו מגיב רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בתקופה שאחרי מרד בר כוכבא, ואומר שאם היו פוסקים כדברי חבריו, לא הייתה הרתעה בקרב פושעים, ואלו היו רוצחים חפים מפשע.

מעבר להיבטים המוסריים והמשפטיים – ברור מדיון זה שעונש מוות לא היה נפוץ בתקופת הסנהדרין. אמנם האפשרות הייתה קיימת, אך ספק אם נעשה שימוש בה בפועל עבור כל עבירה שדינה מיתה לפי המקרא.

"אין אנו רוצים שהצורר יביאנו להעמיד תליין מתוכנו"

השבוע נערכו שני דיונים בוועדה לביטחון לאומי בכנסת כהכנה לקריאה שניה ושלישית של חוק עונש מוות למחבלים. החקיקה היא גרסה עדכנית לדרישה שחוזרת ועולה בעשורים האחרונים, ומהותה: העונש הקבוע בחוק עבור רצח אכזרי ונפשע – מאסר עולם – אינו מספיק. עונש מוות יספק הרתעה גדולה יותר ויהווה גמול הולם יותר למעשים הנפשעים ביותר שבוצעו.

אין ספק שעמדה זו קיבלה רוח גבית משמעותית לאחר טבח 7 באוקטובר. בבתי הסוהר הישראליים יושבים מחבלים שפשטו לתוך ארצנו באותו יום נורא, וביצעו את הפשעים האיומים ביותר שעולים על הדעת. תחושות אלו מחריפות בקרב חלקים בציבור נוכח שחרורם של אסירים "עם דם על הידיים" בהסכמים לשחרור החטופים.

שאלת הצדק והדין ביחס נראית חסרת מוצא לפשעים כמו אלו שבוצעו ב-7 באוקטובר. ספק אם קיים עונש מתאים, ואם אפילו עונש מוות ייתן מענה לעוול המוסרי. גם שאלת ההרתעה נתונה בסימן שאלה. בדיון שנערך על החוק ב-20 בינואר הציגה עו"ד לילך וגנר את עמדת הייעוץ המשפטי ואמרה בין היתר: "מחקרים רבים מראים שעונש מוות למחבלים לא מרתיע. גם המחקר החדש, שטוען שעונש מוות כן יוצר הרתעה, הוא בעל סייגים".

אך אולי מוטב ללמוד מחז"ל ולשאול לא האם גזר דין מוות מוצדק עבור הפשע, או אפקטיבי כמדיניות ענישה, אלא מה נהיה מבית דין שגוזר מיתה על בני אדם? מה קורה למדינה שעונש מוות נהיה שגור בה? וכיצד הריגה ממוסדת זו משפיעה על החברה?

בחוק הישראלי קיים גזר דין מוות לשני מקרים מובחנים: עבור נאצים ועוזריהם (מי שהורשע בפשע השמדת עם), ובעבירות מסוימות שעניינם בגידה וסיוע לאויב. המקרה המפורסם ביותר של הוצאה להורג בישראל הייתה של ארכיטקט הפתרון הסופי להשמדת היהודית – אדולף אייכמן.

על פניו, אם אי פעם הייתה הצדקה לגזר דין מוות – זה היה המקרה. אך בציבור הישראלי התחולל ויכוח באשר לשימוש בסוג זה של ענישה. דוגמה מפורסמת להתנגדות להריגתו של אייכמן הייתה במכתב שנשלח לנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי ביוזמתו של מרטין בובר, ובחתימתם של שלמה הוגו ברגמן, גרשם שלום ולאה גולדברג ושורת אנשי רוח נוספים.

במכתב הדגישו כי אינם עותרים לשם ריכוך עונשו של אייכמן: "אין אנו מבקשים על נפשו כי יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים… אנו מבקשים את החלטתך למען ארצנו למען עמנו". הם נימקו את בקשתם בחשש שהעונש "ימעט את דמות השואה" ומתוך חשש ששונאי ישראל ישתמשו בגזר הדין כדי לטעון כי "נרצה עוונם של הנאצים".
אך הם מציגים במכתבם גם טענה נוספת ונוקבת במיוחד, שמתבוננת פנימה: "אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו, ואם נעשה כן יהיה בכך משום ניצחון הצורר עלינו ואין אנו רוצים בניצחונו של זה".

חרף ההתנגדות, אייכמן הוצא להורג, אך עונש המוות לא הפך לחלק קבוע במערכת הענישה הישראלית. השאלה על דמות החברה המוציאה להורג נותרה בעינה. בעוד שבכנסת דנים על אופן ההוצאה להורג בתלייה, ובשב"ס מתכוננים לשלוח משלחת שתלמד את המלאכה במדינה במזרח אסיה, חשוב לשאול האם בעונש הזה איננו מטילים גם על עצמנו גזר דין חמור – להיכנע להיגיון המוות של הטרור ולהפוך לתליינים בעצמנו.