למה הממשלה נגד הציונות הדתית? אני לא מדבר על הפוליטיקאים החרד"לים שמנהיגים מפלגה בשם זה, אלא על הציבור עצמו – אלה עם הכיפות הסרוגות ששולחים את הילדים ל'בני עקיבא' וטוחנים מילואים. אתם יודעים, "דתיים נורמליים", כמו שהיטיב להגדיר אורי אורבך ז"ל.

הפעילות נגד הציונות הדתית מגיעה לידי ביטוי בערוץ שמבטא את עמדות הממשלה בצורה נאמנה; בפנייה נגד החלקים הרחבים בציונות הדתית (83% לפי המכון למדיניות העם היהודי JPPI), שאינם מגדירים את עצמם חרד"לים, כפי שרבים רואים במפלגתו של סמוטריץ', שנותר אידאולוג נחרץ, אך מי שקונים את האידאולוגיה הזו לפי רוב הסקרים, הם לא יותר מ-2% מהציבור.

אז כשהשמירה על הממשלה היא חזות הכל ועומדת לפני ההזעקה של קולות רבים ומגוונים בציונות הדתית, כשהייתה צריכה לבחור בין הציבור הדתי-לאומי הרחב לבין הציבור החרדי ומנהיגיו, הממשלה לא רק שבחרה בחרדים, אלא גם נתנה להם לנהל את הקואליציה – אפילו מבחוץ.

דוגמה קטנה מתחילת השבוע: בשעת לילה מאוחרת נכחו רק שלושה חברי כנסת במשכן: שניים ישבו בקצה המסדרון המסווג בקומה השנייה עם הצוות המשפטי של ועדת חוץ וביטחון. אך יו"ר הוועדה, בועז ביסמוט, לא היה שם. מי שכן היה הוא אורי מקלב ממפלגת יהדות התורה וינון אזולאי מש"ס שסיכמו ביניהם מה יגידו ליועצת המשפטית של הוועדה (שאליה נגיע בהמשך). חברי הכנסת החרדים הם נציגי הציבור של הקואליציה – לא אלה שמשרתים ואפילו לא הציונים.

הקמפיין נגד המשרתים

בציבור הדתי-לאומי הזדעזעו השבוע (שוב) לשמע האמירה של הרב הראשי לשעבר יצחק יוסף שתהה, "מי אומר 'הלל' ביום העצמאות? מטומטמים!". התשובה היא חד משמעית: אנשי הציונות הדתית הם אלה שאומרים את תפילת ההודיה המיוחדת ביום העצמאות. האם שמענו מישהו מסביבת הממשלה שמחה על האמירה של הרב שכוונה נגד ציבור גדול שתורם כל כך הרבה? כמובן שלא. אף שהממשלה מורכבת בעיקר מחילונים, מסורתיים וחובשי כיפות סרוגות, איש בקואליציה לא יצא נגד מי שקרא לא רק ללומדי התורה, אלא גם  למי שלא לומד, לא להתגייס; מי שהציע לזרוק צווי גיוס לאסלה ואפילו לרדת מהארץ אם יחייבו את הציבור החרדי להתגייס; שכינה את הרב תמיר גרנות, אב שכול, 'אפיקורוס', ואמר כי מבין "הרבנים האלה" יש כמה שלא צריך לצרף למניין.

למי שלא שם לב, בשבועות האחרונים מתנהל קמפיין אינטנסיבי, ממומן, אגרסיבי ובוטה נגד כל מי שקורא לגיוס חרדים לצה"ל, ובעיקר נגד מי שעשה מאות ימי מילואים וזועק שיחליפו אותו תחת האלונקה. אין זה הפתעה שהממשלה מנסה להפוך כל פעיל של ארגון "אחים לנשק" לאויב הציבור ללא קשר לתרומתו במלחמה – זה כבר כמעט מובן מאליו. הקורבן המפתיע הוא בני ובנות הציונות הדתית.

הקמפיין נגדם התחיל באמירות ופרסומים של ארגון 'תורת לחימה' ושותפיו, כולל פרסומות בעלוני השבת, באתרי החדשות ובעיתון 'בשבע'. הוא המשיך ב"תחקירים" בערוץ 14 שנועדו להראות שהעובדה שיש נשים בצבא "מוכיחה" שהצבא לא באמת רוצה את החרדים. ובשבוע האחרון היינו עדים להדהוד חוזר ונשנה במגוון תוכניות (בדגש על 'הפטריוטים') של הטיעון כי "הבנות הדתיות לא מתגייסות, אז מה אתם רוצים מהחרדים?", בליווי התיאוריה שלפיה מדובר בקמפיין שמאל שנועד להפיל את הממשלה.

לא משנה כלל שמדובר בנשות ואנשי מחנה הימין, רבים מהם אף יותר ימנים מרוב חברי הממשלה; או בתלמידי חכמים והוריהם, שחלקם נפלו בקרבות על הגנת העם והארץ. מבחינת הקמפיין הנוכחי, מי שלא מתיישר עם מדיניות הממשלה הוא במקרה הטוב טועה, ובמקרה הגרוע יותר, בוגד, שותף של חמאס, שמאלן, קורא להפיכה שלטונית ועוד שלל תארים שנועדו לבטל כל מילה אחרת שתיאמר בנושא.

אבל למה שהממשלה תרצה קמפיין כזה?

משום שהסכנה הגדולה ביותר לממשלה היא לא ההתנגדות הקפלניסטית, אלא ההתנגדות של אנשי הציונות הדתית שהצביעו לממשלה, השותפים הטבעיים שהבינו שהממשלה הזו 'עושה עליהם סיבוב' רק כדי לשמור על הכיסא.

אות הפתיחה היה פיטורי יולי אדלשטיין, שהתנגד לחוק הגיוס שמקדמת הממשלה, מראשות ועדת חוץ וביטחון. בהמשך היה קידום חוק הגיוס, שגיבשו אריאל אטיאס מש"ס ובועז ביסמוט מהליכוד בהתאם לדרישות של מועצות הרבנים של ש"ס ויהדות התורה. ביסמוט העלה את החוק בוועדת החוץ למרות עשרות התנגדויות של הייעוץ המשפטי, וטען כי יגייס יותר מ-23 אלף חרדים. אך הציבור לא עד כדי כך מטומטם, ולכן לא קנה זאת.

בנקודה הזאת נכנס ראש הממשלה בנימין נתניהו למערכה. בכמה הזדמנויות מעל במת הכנסת ובמסיבות עיתונאים, נתניהו חזר ואמר שמדובר בחוק שיגייס 27 אלף חרדים בשלוש שנים. לאחר מכן הוא מיתן את הנתון ל"קרוב ל-27 אלף תוך שלוש שנים וחצי" – אף שברור לכולם שגם הנתון הזה לא נכון. בסופו של דבר, מדובר בתוספת של מאות מתגייסים בסך הכול, אלפים בודדים בכל שנה שחלקם הגדול כבר התגייסו, ואיש אינו מסוגל להבטיח כמה מהם חרדים. אבל גם את זה הציבור, אותו ציבור שהצביע לממשלה הנוכחית ועשה מאות ימי מילואים, לא קנה.

מהלכים התקפיים נגד הציבור המשרת

עם זאת, כולם יודעים שההגנה הכי טובה היא בעצם התקפה, ובממשלה ושלוחותיה החליטו שאם לא יצליחו להגן על החוק, יתקפו במקום זאת את מי שמתנגד אליו בארסיות ובלי רחמים. ברוח זאת, בוטלה הגעתה של נועה מבורך – אשת מילואימניק שעשה יותר מ-300 ימי מילואים בחזית ופעילה בפורום 'שותפות לשירות' שקורא לשוויון בנטל – לכנס מנהלי חינוך מהציונות הדתית (הציבור, לא המפלגה) כדי "לא לעורר מחלוקת".

אמנם מארגני הכנס לא היו אלה ששמו למטרה לפגוע בלגיטימציה של מבורך ו"שותפות לשירות", אך הם שמעו את קול תופי המלחמה הולך מתקרב והבינו שיש אנשים רבים שחושבים שמדובר בארגון לא לגיטימי. העובדה שבערוץ 14 'סימנו' את הארגון ופרסמו תמונה של אחת מהמובילות נפגשת עם נשים ערביות, לא סייעה: קהל צופי הערוץ מיהרו לתייג את אותן פעילות כ"שותפות לשירות החמאס", לצד שלל אמירות ברוח דומה.

בשנת בחירות, כל האמצעים כשרים

הדיונים על חוג הפטור מגיוס נמצאים בשלב מתקדם, ובקרוב ייערכו בהם תיקונים והתאמות לאור דרישות גורמי המקצוע, הגורמים הפוליטיים והחברה האזרחית. אבל הממשלה נמצאת בפלונטר: מצד אחד החרדים מאיימים שאם לא יעבור חוק גיוס לרוחם עד סוף מרץ, הם יצביעו נגד התקציב ויפילו את הממשלה. מצד שני הייעוץ המשפטי של הכנסת מתנגד לרשימה ארוכה של סעיפים שנויים במחלוקת שכלולים בהצעת החוק, שמונעים את הגשמת התכלית המקורית שלה – פרמטרים שוויוניים לגיוס. מצד שלישי, חמאס משתקם ומפר בכל יום את הפסקת האש בעזה, והקולות שתומכים בחזרה ללחימה נשמעים חזק יותר ויותר באוזנו הימנית של נתניהו.

הדבר האחרון שנתניהו ירצה לעשות בשנת בחירות הוא לחזור ללחימה ולגייס שוב מילואים מקרב הציבור המשרת שנושא בעיקר הנטל, במיוחד כשיש יותר מ-80 אלף גברים יהודים צעירים ובריאים שיכולים לחלוק בו. אז הוא יורה לכל עבר כדי לא לגרום לעצמו נזק: הוא מגדיר את החוק 'טוב'; תוקף את מי שדורש שוויון בנטל; ומפר עוד ועוד הבטחות בהימנעותו לשוב ללחימה (צעד שממילא אינו כה פופולרי).

למושב הכנסת הנוכחי נותרו עוד שבעה שבועות, ובהם רק 30 ימי עבודה. אם עד יום חמישי הקרוב לא יגיעו לסיכומים בנושא חוק הפטור מגיוס, הלחץ שמורגש בסביבת הליכוד יורגש ביתר שאת גם אצל יועמ"שית ועדת החוץ והביטחון, מירי פרנקל-שור. יו"ר הוועדה ביסמוט אף העביר לה לא מזמן מסר: חוק גיוס, ובהקדם. סביר להניח שפרנקל-שור לא תרצה להעביר חוק רק כדי שייפסל לאחר מכן בבג"ץ. מנגד היא רואה מה עושים למשפטניות אחרות שלא מתיישרות, מה עשו ליו"ר הקודם שלה, אדלשטיין, ומה עושים למשרתי המילואים ולנשותיהם – בשר מבשרה של הקואליציה. כי בעיני הקואליציה הזאת, כל האמצעים כשרים כדי לשמור על הממשלה.