מעט מאד ישראלים מכירים את סיפור ההגנה על סדום במלחמת העצמאות 1948. במחנה סדום שלצד מפעל האשלג הדרומי פעלו זו לצד זו, שלובות באופן מיוחד, שתי הוויות חיים: מצד אחד הוקם שם בעמל רב והקרבה יוצאת דופן מפעל האשלג הדרומי (היום מפעלי ים-המלח), ומצד שני חיו בסדום, כשהם עובדים במפעל, חלוצים חברי הקיבוץ המאוחד, שחלמו להקים באזור קיבוץ.

לאחר שנים ארוכות של שילוב בין תעשיה לבין חלום על התישבות בסדום, בסופו של דבר קם במקום מפעל מצליח, אבל לא הוקם הקיבוץ. סיבות פוליטיות מדיניות לא אפשרו התיישבות באזור המתאים לכך, בעבר הירדן המזרחי. במקום הקיבוץ של סדום הוקם אחרי חמש שנות עבודה והמתנה קיבוץ בית-הערבה בצפון ים-המלח, וחלק מהחלוצים השתתפו בהקמת קיבוצים בנגב. האחיזה בסדום בימים ארוכים של מצור במהלך המלחמה תרמה לכך שחלקו הדרומי של ים המלח יהיה חלק ממדינת ישראל הצעירה. לאחר המלחמה חזר המפעל לעבוד ועלה לאט לאט על דרך המלך היצרנית תחת בעלות מדינת ישראל (מפעלי ים המלח), ורק באמצע שנות החמישים הוקמו קיבוץ עין גדי ואחריו מושב נאות הכיכר (בשנות ה-60). הישוב העברי והתעשיה היהודית-בריטית בצפון ים-המלח נהרסו עד היסוד בידי הירדנים.

הפרק "חברים מספרים" בספר "חבל סדום" מכיל מכתבים ועדויות של חברות חלוצות שחיו במחנה המרוחק והמנותק, אחד המקומות הקשים לחיים בארץ. מקום שהגישה אליו היתה אך ורק בשייט של שעות רבות מצפון ים המלח, אחרי נסיעה ארוכה מירושלים. המילים הבאות הן לזכרן.

הספר "חבל סדום" שמספר את קורות המחנה פורסם בשלוש מהדורות. כתבו אותו יהודה (קופילביץ) אלמוג ובן ציון אשל. המהדורה הראשונה נכתבה בשיאו של המחנה – שנת 1945, השניה לאחר המלחמה והמצור (1949) והשלישית, אחרי שהחלה לפעול חברת מפעלי ים-המלח ובמחנה סדום כבר לא חיו חלוצים עם    חלומות על הקמת קיבוץ (1956). הפרק "חברים מספרים" מכיל מכתבים ועדויות של חברות חלוצות שחיו במחנה המרוחק והמנותק, אחד המקומות הקשים לחיים בארץ. מקום שהגישה אליו היתה אך ורק בשייט של שעות רבות מצפון ים המלח, אחרי נסיעה ארוכה מירושלים. המילים הבאות הן לזכרן.

אלה שעזבו

אסתר פונדיק

אסתר, חברת הקיבוץ בהרצליה, מתארת איך התאכזבה לעלות לא"י ולגלות ששובצה להחיים במרכז הארץ בקיבוץ שכבר הוקם מזמן. כששמעה שחברות מסרבות לצאת לעבודה בסדום, ביקשה לצאת בעצמה. "אני נכנסת במקרה לחדר המזכירות. המזכיר יושב וטוען עם חברות בענין הנסיעה. אך הן מסרבות. כבדרך אגב הוא פונה אלי ושואל אותי: אולי תסכימי את לנסוע לסדום? מתוך אופן שאלתו אפשר היה להכיר שהוא בטוח מראש כי אסרב, דוגמת יתר החברות. אך אני עניתי מיד בהסכמה גמורה: כן! אבל, מה יהיה, הרי אין אני מבשלת".

"אני נכנסת במקרה לחדר המזכירות. המזכיר יושב וטוען עם חברות בענין הנסיעה. אך הן מסרבות. כבדרך אגב הוא פונה אלי ושואל אותי: אולי תסכימי את לנסוע לסדום? מתוך אופן שאלתו אפשר היה להכיר שהוא בטוח מראש כי אסרב, דוגמת יתר החברות. אך אני עניתי מיד בהסכמה גמורה: כן! אבל, מה יהיה, הרי אין אני מבשלת".

ההסכמה הזו הביאה לביקור ראשון שלה בירושלים, ומשם לצפון ים-המלח, ועל סירה לסדום. אסתר הגיעה לסדום עם עוד שלוש חברות, שם פגשו את החברה היחידה שכבר היתה שם, עם עשרות רבות של פועלים יהודים וערבים. היא חיה ועבדה  בסדום שנה ארוכה, וחזרה שוב כעבור חמש שנים. אז כבר התפתח המקום וחיו בו כבר מאות חברי הקיבוץ ועובדי חברת האשלג. העבודה אותה עשו הנשים במחנה לאורך השנים, היתה ברובה במטבח. בלי מזגן.

שרקה

(שם פרטי בלבד), נשלחה לסדום בהחלטת הקבוצה בשנת 1936. "הקבוצה החליטה כי עלי לנסוע לסדום, ואני זה כבר הייתי מלאה סקרנות , תאבה לדעת, מה היא סדום, ואם אפשר לחיות במקום מוזר זה?… והנה עלה בגורלי להיות שם גם אני". כבר בדרך היא שומעת עצות "מועטות מאד הן החברות בסדום, וחשוב מאד שהבחורה הבאה שמה תתפוס עמדה נכונה". והיא כותבת לעצמה "הבינותי הכל, לבד מקצת דברים: מדוע אסור שם ללבוש מכנסיים? מדוע לא לטייל עם בחורים כלל? ועם פקידים ו'בודדים' (כנראה לא חברי הקיבוץ) בפרט?"

טובה

טובה (חתמה רק בשמה הפרטי) כתבה מכתב שנועד למנהל עבודה. מעל אלף מילים. טובה לא חיה בסדום. מדי פעם ביקרה שם. פעם אחת אפילו עם ביתה הקטנה. בן זוגה, נתן, הוא זה שעבד שם. והיא דרשה ממנו לעזוב. ולכן מצאה צורך להסביר ולנמק את דרישתה. יודעת אני שבצדק עשיתי את מה שעשיתי, אבל מצפוני דוחק אותי ותובע להסביר, לבטא את אשר נצטבר בלבי במידה גדושה כל כך. יודע אתה על מה אדבר? על הצעד שעשה נתן בעזבו את הדרום. המותר היה לו לעזוב בשעה כזו? לצאת מהעבודה שבה זקוקים לו כל כך? … אני אשר דרשתי זאת מידו. ההיתה לי הזכות לכך כאישה? והנה אני עונה לך: כן וכן! ואיך חייתי כל השנים האלה? מאד העיקה עלי הבדידות של בית ללא חבר… וביקשתי לי פיצוי בפעילות מחוץ לבית, בעסקנות ציבורית… והיא מוסיפה על ילדה משותפת בבית, שש שנים ללא אבא.

אני אשר דרשתי זאת מידו. ההיתה לי הזכות לכך כאישה? והנה אני עונה לך: כן וכן! ואיך חייתי כל השנים האלה? מאד העיקה עלי הבדידות של בית ללא חבר…

ועל כך ש "לעיני הבריות העמדתי פנים עליזות ושבעות רצון. תמיד ראו אותי צוחקת ושמחה.. אך אני בליבי נשאתי יותר משחשבו הבריות. היא מספרת על הפחד מהמצב הבטחוני, ואומרת שכשהחל להגיע רק פעם בחודש הביתה הוקל לה כי ההכנות היו מעטות יותר לקראת בואו. ואיך לא היה בבית בחגים. ואיך היתה צריכה להלחם על הגעת הילדה לפסח בסדום, ועל מסיבת הפרידה שעשו לנתן במערת הקולונל, מועדון החברים הקריר בתוך ההר, ואיך עמדה שם מול כולם: קמתי ואמרתי שלא אדבר על סוציאליזם ולא על אידאליזם, אלא אשמיע דברים פשוטים על האישה, אשת הפועל, הנמצאת הרחק בעיר ונושאת שם בסבל בדידותה… ותבעתי פתרון הוגן לשאלה: שיכון במקום ! לפתרון זה צריכה לדאוג החברה. מתפקידה – לדאוג ליסוד ישוב כאן. ועל גילוי הלב הזה מספרת שזכתה לנזיפה מהנהלת חברת האשלג.

ריטה

כמו חברות אחרות, גם ריטה בחרה לחתום רק בשמה הפרטי.

"מה מעטים היו החברים אשר יכולת לשבת איתם ולהרגיש שאת חברה, ולא רק "בחורה". ויש אשר לא עמד כוחה לאחת מעיתנו. פתאום את מרגישה שהיא שינתה את הליכתה, את צחוקה, כי נתעוררו בה כל חושיה הנשיים. היא נושאת חן ורוצה בזאת. ובמוקדם או במאוחר התעוררה בכל אחת מאיתנו הנשיות בגילוייה המופרזים… ועם כל השלילה שבדבר היה בזה משהו מנועם החיים. איזו ערות שלטה בנו, ערות כל החושים, ערות לטבע המוזר, המושך בחבלי קסם, געגועים לעץ, לפרח, לילדים".

ויש אשר לא עמד כוחה לאחת מעיתנו. פתאום את מרגישה שהיא שינתה את הליכתה, את צחוקה, כי נתעוררו בה כל חושיה הנשיים. היא נושאת חן ורוצה בזאת. ובמוקדם או במאוחר התעוררה בכל אחת מאיתנו הנשיות בגילוייה המופרזים…

וכעבור זמן, ממרחק, בקיבוץ ממנו הגיעה, היא מסכמת: עתה – גז העולם הזה, נמוג, ונשאר אי שם בעברו הרחוק של ים-המלח. חזרנו לעולם הרגיל של הקיבוץ, אשר אין מפלים בו כל כך בין חבר לחברה, אשר בו נוצרים בעבודה משותפת ערכים חדשים של חברה בריאה… אכן, מצבה של החברה בסדום לא נשתנה אלא לאחר שיקום שם ישוב קבוע ונורמלי בהרכבו החברתי.

לילי אשל

במכתב ארוך ועצוב מתארת לילי אשל את חייה כפועלת חלוצה בסדום הרחוקה, כשילדיה שלה חיים בקיבוץ רחוק. ניתן להבין את עולמה כחלוצה וכאם מהמילים שלה בלבד:

…אני סופרת את הימים. שוב שלושה שבועות, כאם בסדום, כבר מאחורי. התחיל השבוע הרביעי, ותורי ל"חופש" עודנו רחוק. הר המלח השומם נעשה עוד יותר קודר, ואויר העופרת מעיק עוד יותר ופורש מסך כבד על פני הים, החוצץ בין כברת ארץ שלנו לבין העולם כולו, בין מדבר בדידותי ובין "הבית". שם בבית מצפים לי הילדים. עמי הקטן עדיין לא יודע למנות את השבועות, אך יוחי חורז אותם כמו במחרוזת… ודאי עוד בשבת סיכם: זו השבת השלישית, עוד שבת אחת ושני ימים אחריה, והסירה תפליג מאותו דרום רחוק…

עם בוקר אור נכנסתי אל חדרי השינה שלהם. הקטן נצמד אלי" נסע איתך יחד", ודמעות נושרות מעיניו. הייתי מוכנה מראש לכך, ומכיסי מגיחה קופסת ממתקים. עודנו מתייפח, אך גם מתפייס במקצת. יוחי דוחה את מנת הפיוס: שם את החפיסה לתא, ובאחת: הוא ילווה אותי…

והיא מספרת על מכתב באותיות גדולות מבנה, ובו הוא כותב "מתי תבואי, אנחנו מתגעגעים לך, האין הים סוער?" ואח"כ היא מתארת את הימים הספורים בבית עם הילדים ואת הפרידה הקשה מהם שוב, "עם בוקר אור נכנסתי אל חדרי השינה שלהם. הקטן נצמד אלי "נסע איתך יחד", ודמעות נושרות מעיניו. הייתי מוכנה מראש לכך, ומכיסי מגיחה קופסת ממתקים. עודנו מתייפח, אך גם מתפייס במקצת. יוחי דוחה את מנת הפיוס: שם את החפיסה לתא, ובאחת: הוא ילווה אותי…

ברגע האחרון באה "הגאולה": הנהג מזרז לעלות אל המכונית, ובמפנה הראשון של הכביש נעלם הכל מן העין".

רות פ.

הספר "חבל סדום" מסתיים ברשימת עשרות עובדי חברת האשלג וחברי הקיבוץ המאוחד שנהרגו בפעולות איבה או תאונות עבודה במהלך שנות פעילות החברה (1925-1952). הטקסט האחרון בספר הוא מכתב מדהים ביופיו, בשפה עשירה ומיוחדת, של חברה צעירה שחיה בסדום.

קטעים מתוך "מכתב פרידה", מאת רות פ.

הנני להפרד ממך, סדום. באתי לדבר אלייך בפעם האחרונה. הפרידה – הריהי שכיחה מאד לבני דורנו. למדנו להיפרד מכל האהוב עלינו. עזבנו ארצות שבהן נולדנו, אשר שמשן ראתה את צהלתנו הראשונה לקראת החיים…. ומשבאנו לארץ הזאת נמשכנו לעבודת האדמה ונכספנו להיאחז בקרקע, להיצמד אליה בשארית רצון הקיום שבנו…

…בכל הלבושים של חול, של חג ושל אבל – הלבשת את הימים בהיותי איתך. שיתפת אותי בשמחתך על כח היצירה וההתגברות שבנו. חגותי בך חגים של ידידות ורעות, שעלו לפתי מתוך שממת ימי חול אפורים. וגם ימי אבל לא חסכת ממני, כי לצמאים לדמנו הנחת להסתתר בגבולך ולארוב לנו…

…ומעל לכל – נתת לי לנשום אווירת מפעל יוצר, נתת לי לחוש ערך מעשהו של כל איש ואיש… עבודת יום-יום, עבודת לילה-לילה, ורגע רגע, הנוסכת בטחה בלב ומחשלת את האמונה בכוחות הנצחי של האדם להתגבר על כל שואה וחורבן, בעצמת ידיו העמלות והיוצרות בלי הרף.

… עתה עלי לעזבך סדום, טרם בקימות בית לבאים אלייך, כי טרם קם בך חוף מבטחים אחרון, וצהלת הדור הבא לא תקרע את דממתך, וגם יראה אני את חבלי הקסם, שבהם את אוחזת בנפש המתמהמהים בצלך…

… עתה עלי לעזבך סדום, טרם בקימות בית לבאים אלייך, כי טרם קם בך חוף מבטחים אחרון, וצהלת הדור הבא לא תקרע את דממתך, וגם יראה אני את חבלי הקסם, שבהם את אוחזת בנפש המתמהמהים בצלך…

שלום רב לך סדום! אודה לך על כל מתת ששון ושמחה שהענקת לי. על צער שגרמת לי לא אטור לך בליבי. ומשאלתי בעזבי אותך היא לשוב ולראותך בימים הקרובים, בהיות ישוב של קבע על אדמתך, ישוב פורח ובוטח בך.

מכתבי הנשים העובדות ממחנה סדום בשנותיו הראשונות מספרים על השתתפות במעשה חלוצי מיוחד ונשכח. הם מסתירים בתוכם את המפגש בין העולם החלוצי הנשי לבין העולם החלוצי הגברי. הם מעידים על המתח בין הרצון בחיי קהילה בריאים ומלאים לבין הגיוס המיליטנטי למטרות התישבויתיות, כלכליות ובטחוניות, ציבוריות ופרטיות.

מכתבי הנשים העובדות ממחנה סדום בשנותיו הראשונות מספרים על השתתפות במעשה חלוצי מיוחד ונשכח. הם מסתירים בתוכם את המפגש בין העולם החלוצי הנשי לבין העולם החלוצי הגברי. הם מעידים על המתח בין הרצון בחיי קהילה בריאים ומלאים לבין הגיוס המיליטנטי למטרות התישבויתיות, כלכליות ובטחוניות, ציבוריות ופרטיות. הם מראים לנו נשים חזקות, מודעות למצבן ולמאבק בו הן נמצאות, ועדיין – מגויסות. בשנות המחנה האחרונות, לפני המלחמה, כבר היו במחנה סדום חיים מאורגנים קצת יותר. חברת האשלג אישרה את נוכחותם של ילדים ובני נוער. רצונם של גברים ונשים בחיי קהילה קיבלו מענה טוב יותר. ועדיין, לא הוקם במקום ישוב. ואז הגיעה המלחמה וטרפה את הקלפים.

בהגנה על האחיזה המפעלית וההתישבותית בים-המלח בשנים שלפני קום המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות נהרגו עשרות חברי חברת האשלג והקיבוץ המאוחד בקרבות, באירועי איבה ובתאונות עבודה. בודדים נקברו בבית העלמין בקיבוץ בית הערבה. לאחר פינוי הצפון ב-20 במאי 1948 חולל בית העלמין. בשנת 1967 הוקם במקום קבר אחים. החברים שנהרגו בקרבות ובימי המצור בסדום נקברו קבורה זמנית לצד ההר, ולאחר המלחמה הועברו לחלקות צבאיות ברחבי הארץ.

בין הנופלים בסדום היתה חנה אברך, חברת קיבוץ בית הערבה ולוחמת הפלמ"ח.

זו שנפלה

 

חנה (חנקה) אברך נולדה בשנת 1929 במושב גבתון. למדה ב"בית חינוך לילדי העובדים", והמשיכה ללימודים בבית ספר חקלאי. בגיל 10 הצטרפה לתנועת הנוער המחנות העולים. כנערה צעירה עסקה בקליטת נערות עולות בבית הספר. בבית הספר הקימה חנה עם חברות נוספות גרעין חלוצי ויצאה להכשרת נוער בקיבוץ מעוז חיים. משם המשיכה באופן טבעי להגשמה חלוצית והגיעה לקיבוץ בית הערבה בצפון ים-המלח.

קיבוץ בית הערבה הוקם על ידי חברי תנועת המחנות העולים שירדו לסדום בשנת 1934 ונואשו מהמתנה לאישור בריטי להקמת קיבוץ בעבר הירדן המזרחי מול הר סדום. הקיבוץ הוקם בשנת 1939 על אדמת הזכיון של חברת האשלג, בסיוע של מייסד ומנהל החברה, משה נובומייסקי. בית הערבה הקיבוץ התקיים בזכות פעולתה ותרומתה של חברת האשלג, חברה שהנהלתה היתה מורכבת מיהודים ומבריטים, ומניותיה נסחרו בלונדון. השילוב הזה של חברה כלכלית גדולה וקיבוץ שמתקיים על אדמתה ובזכותה היה סיפור מורכב מיומו הראשון. כך היה גם כשהנהלת החברה קיימה משא ומתן מול הירדנים, מתוך כוונה לנסות ולשמור את אזור צפון-ים-המלח מפורז מלחימה ולהשאיר את האינטרסים הכלכליים התעשייתיים מחוץ למעגל הלחימה.

עובדי חברת האשלג שחיו בצפון ים-המלח וחברי בית-הערבה שחיו על גדת הירדן מצאו את עצמם במציאות בלתי אפשרית אחרי קבלת תכנית החלוקה. האזור נועד להיות חלק ממדינה ערבית. בחודשים שלפני פרוץ המלחמה המצב הפך לקשה עוד יותר. לקראת פרוץ המלחמה נשלחו הילדים וחלק מהנשים במטוסים לתל-אביב, והנותרים מאחור נערכו ללחימה. כשפרצה המלחמה חצה הלגיון הירדני את הירדן, נכנס ליריחו ועלה לירושלים. צפון ים-המלח נותר נצור ומנותק.

לאחר נפילת גוש עציון והטבח שביצעו חיילי הלגיון בנופלים בשבי, קיבל המטה הכללי של צהל החלטה לפנות את צפון ים-המלח. מאות מתיישבים עלו על סירות, וירדו לסדום. ביניהם היתה חנקה, חברת הקיבוץ, ובשלב הזה כבר מגוייסת כמו רבים מחברי הקיבוץ כלוחמת בפלמ"ח.

לאחר נפילת גוש עציון והטבח שביצעו חיילי הלגיון בנופלים בשבי, קיבל המטה הכללי של צהל החלטה לפנות את צפון ים-המלח. מאות מתיישבים עלו על סירות, וירדו לסדום. ביניהם היתה חנקה, חברת הקיבוץ, ובשלב הזה כבר מגוייסת כלוחמת בפלמ"ח.

על מחנה סדום פיקד גואל לויצקי, איש קיבוץ אלונים, מפקד ותיק ומוערך בפלמ"ח. בשל מצב החירום קיבל על עצמו גואל את תפקיד מפקד סדום, והחליף למעשה את חברת האשלג בניהול העניינים. בין היתר יצאו אנשי המחנה להלחם על מקורות המים שלהם בשטח הירדני. המחנה המנותק הופגז ויושביו שהו במערות שבהר. שבעה חודשים ארך המצור על סדום, עד ששוחררה במבצע לוט, במסגרת כיבוש הנגב עד אילת.

חנקה בחרה להיות חלק מכח המגן של סדום. היא נשארה במחנה הנצור שהקשר עם מגיניו היה במטוסים שנחתו במישור עמיעז הסמוך גם אחרי שקיבלה את ההודעה הנוראה מכל: חברה, בן זוגה, יהודה, נפל בקרב על מלכיה שבגבול הצפון. להוריה היא כתבה "חזקו ואימצו, ראו, זאת מבקשת בתכם, שחברה הוא אשר נפל. אם אדע כי ידעתם לשמור על רוחכם אוכל ביתר קלות להמשיך את חיי".

חנקה בחרה להיות חלק מכח המגן של סדום. היא נשארה במחנה הנצור שהקשר עם מגיניו היה במטוסים שנחתו במישור עמיעז הסמוך גם אחרי שקיבלה את ההודעה הנוראה מכל: חברה, בן זוגה, יהודה, נפל בקרב על מלכיה שבגבול הצפון. להוריה היא כתבה "חזקו ואימצו, ראו, זאת מבקשת בתכם, שחברה הוא אשר נפל. אם אדע כי ידעתם לשמור על רוחכם אוכל ביתר קלות להמשיך את חיי".

ב 26 ביוני כתבה חנקה מכתב להוריה. כמו מכתבים אחרים מנשים בסדום גם לפני המלחמה, גם הוא עוסק ברצון העז לחיים.

רב שלומות לכם יקרים.

… כתבו לי מה נשמע בכפר ובסביבתו… הרבה זוגות ניצלו תקופת הפוגה זו לחתונות, כן ירבו… ומה עושה רות רבינוביץ חיה ורותי דולניק כתבו על כולן אני חושבת שאם נבוא פעם הביתה ובכלל נצא מסדום לא נכיר מאומה והכל יראה לנו כה מוזר.

אתמול היתה אצלנו אסיפה בסדום ואשר בה הוחלט לשלוח אדם לתל אביב על מנת לטפל בענייננו – בקשר להשארות בסדום. אנו דורשים עתה כי יוציאו אותנו מכאן בניגוד להחלטה שהיתה קודם. לאור המצב שנוצר כאן עם הוצאת רוב האנשים מכאן והשארת כל האחריות עלינו, ואי שליחת התגבורת למקום, רואים אנו בזאת, בפעם שניה, הזנחה והפקרות כלפינו, ואנו דורשים כי יותר ישימו לב עלינו, ולא – דורשים אנו לצאת מכאן. נו, נחכה ונראה מה תהיינה התוצאות (בינתיים האוירון לא בא ואותו אדם יושב ומחכה פה). הנני רוצה לסיים הפעם בתקווה כי אצלכם הכל בסדר.

כל טוב לכם, שלום, חנקה.

ביום 18.71948, שלושה שבועות לאחר כתיבת המכתב, יצא מטוס ממישור עמיעז שבסדום ועליו שבעה נוסעים וטייס. רשימת הנוסעים הוכנה מבעוד מעוד. כנראה שהסיבה שהביא את חנקה לטיסה הזו היתה חופשה קצרה בבית הוריה. המטוס נאלץ לנחות נחיתת אונס בחולות נבי רובין (אזור פלמחים). חמישה נרצחו בהוצאה להורג בידי ערבים חמושים שמצאו אותם צועדים לאורך חוף הים.

ביניהם היתה חנקה. לוחמת בלפמ"ח. חברת קיבוץ בית הערבה, בת 19 במותה.

יהי זכרה ברוך.