על שולחן ועדת החוקה מונחת זה חודש וחצי הצעתו של ח"כ אריאל קלנר (הליכוד), שמקודמת ביוזמתו ובחסותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, להקמת ועדת החקירה הלאומית לאירועי 7 באוקטובר. הוועדה אמורה להחליף את הוועדה הממשלתית או הממלכתית שהייתה בסל הכלים הממשלתי.

ראשי האופוזיציה ומועצת אוקטובר מטיחים ביקורת ביוזמי ההצעה על כך שהוא היא תקדם ועדת טיוח פוליטית אך ראש הוועדה, ח"כ שמחה רוטמן – הודף את הטענות. לדבריו, יצירת הוועדה היא לא פחות מצו השעה והיא תוביל ל"חקירה מלאה, יסודית ובלתי תלויה שתבטיח אמון ציבורי רחב בתוצאות החקירה".

למרות שההצעה הוצגה כבר לפני חודשיים, אתמול התקיים הדיון השלישי שדן בה ונכון לעכשיו, לא נראה שרוטמן ממהר. נכון לעכשיו, לו"ז הוועדה שלו מגלה שלפחות בשבועיים הקרובים – היא אינה מתכוונת לדון בחוק של קלנר בכלל. קצב הדיונים בשילוב עם ירידה לפרטי החוק, ובעיקר לסתירותיו הרבות שעולות מביקורת היועץ המשפטי לוועדה, עו"ד ד"ר גור בליי, מעלות שאלות לגבי כוונתם האמיתית של יוצרי החוק לממש אותו.

המרדף אחר הוועדה הבלתי תלויה

הסיבה בה"א הידיעה שבגינה קלנר והממשלה מבקשים לחקור באופן חדש את 7 באוקטובר, היא הדרישה לוועדה "בלתי תלויה". הם טוענים שניתוק הביקורת מהמערכת המשפטית (שממנה את חבריה לפי חוק ועדת חקירה הממלכתית) והחזרתה למשכן הכנסת – תצמצם השפעות על הוועדה ותהפוך את פעולת החקירה לפחות תלויה בשיקולים זרים.

לשיטת קלנר, הפקעת הסמכות לפעולת המינוי מנשיא בית המשפט העליון, המואשם על ידי הקואליציה והממשלה בעמדה פוליטית לעומתית כנגדם, לטובת קבוצה שווה של חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה היא המעשה ההגון והשוויוני. קלנר לא מכחיש שהכנסת היא פוליטית, אך לטענתו הוועדה שתקום תהיה פוליטית ומאוזנת. לשיטתו, בחירת חברי הוועדה על ידי פוליטיקאים משני הצדדים הוגנת יותר מהמצב הקיים, בו אדם אחד ש"כבר מזמן לקח צד" לדבריו – יחליט מי ינהל את החקירה.

בין אם מסכימים עם הטענה והמהלך ובין אם לא, לכל הפחות ניתן להגיד עליו שהוא ענייני. כך לפחות רואה את זה עו"ד בליי, שבתצהיר הארוך שהניח על שולחן הוועדה הסוקר כל פסיק בחוק במטרה להבין אם הוא מסוגל להגשים את מה שמבקשים מציעיו.

בליי אף סיפר שדווקא מבחינה היסטורית, הסיבה שב-1968 שר המשפטים יעקב שמשון הוביל ביחד עם רוב גדול בכנסת את חקיקת חוק ועדת החקירה (שלימים זכתה לכינוי 'ממלכתית') היא שהציבור מאס בהשפעת הפוליטית של המפלגות על הוועדות שקמו דאז. העברת שרביט המינוי לבית המשפט העליון הגבירה את אמון הציבור במוסד והמשיכה להחזיק באותה רמת אמון כמעט 60 שנה. מדוע, שואל בלי, דווקא עכשיו יש צורך לחוקק ועדה חדשה שתפורה לאירוע ספציפי ובפועל – מחזירה את הגלגל לאחור?

"אם יכולתי להביא חייזר שיחקור": האשמים ימנו את החוקרים?

רוטמן וקלנר אינם כופרים בעובדה שהממשלה היא בעלת השפעה גדולה בכנסת, ובפרט בקואליציה שאותה היא מנהיגה. בדיונים הועלו תהיות לגבי יכולת הוועדה להישאר בלתי תלויה כאשר "תמיד יהיה מישהו אשם, לכאורה, שימנה את חבריה" כפי שעלה בביקורת המשפטית. על כך הגיב קלנר: "אם יכולתי להביא לפה חייזר שיחקור את האירוע, הייתי עושה זאת. אבל אני לא יכול".

הבעיה המשפטית והמעשית בהצעתו של קלנר היא שלכנסת, בניגוד לסנאט האמריקאי למשל, אין סמכויות פיקוח על פעילות הממשל, והיא איננה מנותקת ובלתי תלויה אלא חלק אינטגרלי מהשלטון. למרכיב זה במשוואה אין שום התייחסות בהצעת החוק שמונחת היום על השולחן, שמציגה את הכנסת כגוף נפרד מהממשלה. יש שטוענים כי אם הוועדה תידרש לעמוד במטרות שהציבה לעצמה: להיות בלתי תלויה ושוויונית, יידרש מנגנון שיחליש את השפעת הממשלה על הליכי הרכבת הוועדה.

יש להדגיש כי טענתו של בליי נגד מינוי הוועדה על ידי הכנסת מופנית לשני הצדדים. שנה לפני הטבח, חלק נכבד מחברי האופוזיציה היו חברים בכירים בממשלה, מה שיכול להפוך גם אותם לממנים בעייתיים במידה ומנדט הוועדה יבקש לבחון את פעולות המדינה מספר שנים אחורה.

האם הוועדה תוכל להתנתק מהממנים? 

יש מי שמנסים לצייר את המקרה כעוד אחד בסדרה של ביקורות בלתי מסתיימות של הייעוץ המשפטי כנגד עוד הצעת חוק של חבר הקואליציה. אך בליי לא טוען לרגע אחד שיש פסול בדרישה של קלנר לאפשר לגורם שיש לו זיקה לאירוע (השפעתה של הממשלה על הכנסת, במקרה הנוכחי) להיות גם הנחקר וגם זה שממנה את החוקרים. אדרבא, ועדת וינוגרד, ועדת חקירה שמונתה על ידי הממשלה הגיע עד לפרסום מסקנות אישיות נגד ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד אולמרט ועמיר פרץ. הסיבה לכך, לטענת בליי, פשוטה מאוד – כלל הוועדות הממלכתיות והממשלתיות, התנתקו מהממנים שלהן מרגע שיצאו לעבודתן ובכך החלישו משמעותית את השפעתו עליהן.

מהבחינה הזו, הצעתו של קלנר לא מבקשת שום דבר שונה. אך כאן עולה סוגייה: יוזמי הוועדה החדשה לוקחים בחשבון שישנה בעייתיות בממנה שלה (הכנסת שמושפעת מהממשלה הנחקרת), אך טוענים שמה נותן לה לגיטימציה הוא הניתוק בין הממנה הבעייתי (נשיא העליון) לוועדה. עם כן נשאלת השאלה – במה שונה ועדת חקירה לאומית שמתנתקת מהממשלה שמינתה אותה מועדת חקירה ממלכתית שמתנתקת מנשיא העליון ויוצאת לדרך עצמאית? לטענת בליי, באופן בו מנוסח החוק כיום, בכלום.

אין הכרח לשופט בראשות הוועדה

לא הכל לעומתי. יש גם נקודות הסכמה. בליי אינו מתנגד לדרישתם של קלנר ורוטמן, שסולדים קשות מהרעיון ששופט (מכהן או בדימוס) יעמוד בראש הוועדה. לדבריו, אין שום חיוב מהותי שדורש ששופט יעמוד בראש החקירה. יתרה מכך – זהו אפילו אינו דיון חדש. החסרונות בהצבת שופטים בכירים בראש ועדות עלו עוד בתקופת חקיקת חוק ועדת החקירה בסוף שנות ה-60. אז, כמו היום, נטען שהצבת מערכת המשפט בעימות ישיר עם המערכת הפוליטית שמה אותה בקשר לא בריא שבטווח הרחוק יכול לפגוע בשופטים ובמערכת כולה.

אף על פי כן, הכנסת של 1968 בחרה בסופו של דבר להציב את השופטים בראש ועדות החקירה הממלכתיות מכיוון שהיתרונות עלו החסרונות. מכל אנשי המקצוע, קבעו המחוקקים, העבודה של השופט ביום-יום היא המתאימה ביותר לניהול ועדת חקירה (יכולת איסוף ראיות, ניהול מסמכים ושמירת זכויות נחקרים ועוד).

כמו כן, במידה ונחקר לא ירצה להתייצב או מסמך יסרב להיות מוגש – יש בסמכותו של השופט לקבוע צו מחייב. במידה ותקום ועדה עם סמכויות רחבות ולא יהיה שם שופט – כל צו יצטרך לעבור דרך בית המשפט המחוזי – דבר שיקשה מאוד על עבודתה של הוועדה. התפיסה המקובלת, גם אם חברי הקואליציה לא יסכימו איתה, היא ששופט הוא האדם הראוי ביותר לתפקיד מכיוון שקודם כל הוא דמות ביצועית ומקצועית.

הצעת החוק של קלנר, במידה ותקבע שאין להציב שופט בראש הוועדה, תצטרך להסביר איך בתוך מחלוקת המינויים הפוליטית בכנסת לא ייווצר מצב בו חברי הוועדה יהיו תוצר של כיפופי ידיים בין המחנות. שאלה זו מתחדדת נוכח העובדה שהצעת החוק לא מבקשת כיום שום דרישה מקצועית מינימלית לחברי הוועדה. דרישת המינימום לגבי זהותם או ניסיונם היא להיות אזרחי המדינה ובעלי סיווג בטחוני ותו לא.

הניסיון לשוויוניות יכול לעקר את הוועדה ואף לפצל אותה

בעיה נוספת עליה לא נתן קלנר את הדעת קשורה במבנה הוועדה שמסתמן כפרטטי ובו 6 חברי ועדה, 3 מינויים לקואליציה ו-3 לאופוזיציה. כלל ועדות החקירה בישראל עמדו על עקרון המספר האי-זוגי בשביל שאפשר יהיה לייצר הכרעה. הצעת החוק מאפשרת מצב בו מספר חברי הוועדה יהיה 5 או 7, אך במידה ומצב זה יתקיים בפועל לאחת מהסיעות יהיה יתרון בכמות הנציגים בוועדה ואז היא תיכשל בעיקרון השוויוניות שקבעה לעצמה. עיקרון הדגל של קלנר ורוטמן.

בלי להתייחס לכך שהחוק מאפשר ליושב ראש הכנסת לבדו להחליט על הרכב הוועדה במידה והצדדים לא יגיעו להסכמה – דבר שפוגע באופן קיצוני בעקרון השוויוניות שלה – נראה שגם במקרה של הסכמה קיימת בעיה במבנה המוצע. בליי מצביע על כך ההרכב הזוגי ה"שוויוני" יכול בסבירות גבוהה ליצור מבוי סתום בדיונים. חמור מכך, הוא טוען שמצב זה פותח פתח לקיומן בפועל של שתי ועדות, קיטוב בתהליכי החקירה ואף אפשרות לשתי תוצרים סופיים שונים (שלא מקובלים על הצד השני).

קלנר דוחה את החשש וטוען שדווקא ריבוי המוחות והדעות ייצור תוצר אמין יותר. בליי מציג אפשרות אחרת: הרצון להגיע לאיזה קונצנזוס פוליטי יביא לתוצאה הפוכה – ביקורת פושרת שמבקשת לא להרגיז אף אחד מהצדדים.

הליך הקמת הוועדה מעיד שהממשלה לא רוצה להקים אותה

הגשתו של חוק כה מורכב ותקדימי באיחור שבו הוגש לא פוסחת על המשפחות השכולות שמחכות לוועדת החקירה – והן גם אומרות את זה בפניהם של חברי הכנסת. לראשונה אתמול, רוטמן וקלנר נדרשו לצאת להגנתו של ראש הממשלה שבחר שלא לקדם את ועדת החקירה עד כה. "לא רצינו שאנשים ירוצו לעורכי הדין תוך כדי הלחימה" טענו השניים. התשובה הזו תמוהה ומתמצתת רבות מהסתירות סביב הצעת החוק.

חוק ועדת החקירה הלאומית מוגש על ידי קלנר כחוק של הכנסת כדי לכונן את הוועדה עצמה כמוסד של הכנסת, שעל פניו כלל לא הייתה צריכה אישור של הממשלה או העומד בראשה. אך לפי לו"ז ועדת החוקה, חוק עונש מוות למחבלים ופיצול מוסד היועמ"שית נמצאים בראש סדר העדיפויות שלה, כאשר למפגש הבא שיעסוק בוועדת החקירה אין אפילו תאריך.

החוק המחוּרר, חוסר הקשב להסתייגויות ולקשיים המועלים והמקום שהוא מקבל (או ליתר דיוק לא מקבל) בסדר יומה של הכנסת, מעלים חשש לגבי מוכנותם של ראש הממשלה ואנשיו להקים ועדת חקירה כלשהי לחקר המחדל של אוקטובר 2023.