היום (ראשון) מלאו עשר שנים למותו של הסופר, המתרגם והעיתונאי סלמאן נאטור. בעשור הזה השתנתה המציאות בישראל בכלל, ובחברה הערבית בפרט, אך בנו, מיראס נאטור, עדיין שואל את עצמו 'מה היה אבא אומר עכשיו?'.

"אני לא יודע מה אבי היה אומר היום. כל יום אני שואל חושב על מה שקורה היום. זה מרתק אותי, כי הוא ענה לי כל הזמן תשובות מעניינות, וכל הזמן הפתיע אותי", מספר נאטור בראיון ל'דבר'. "הוא היה מבחינתי מגדלור, שכל הזמן אתה רוצה ללכת אליו. כשהוא נפטר, זה לא סלמאן נאטור נפטר, אלא זה אבא שלי שנפטר".

"להסתכל לאדם בעיניים"

סלמאן נאטור נולד ב-1949 בדאלית אל-כרמל ועסק לאורך רוב חייו בכתיבה, עריכה ותרגום. "לגדול איתו זה היה לגדול בבית של תרבות, אבי לימד אותנו בעיקר שני דברים. אהבת אדם ואהבת חינם", מספר בנו. "זה להסתכל לאדם בעיניים, לא להסתכל מה הוא לובש ומה הוא חושב. אבי היה בטוח שבכל אדם גזען יש אדם נאור, ובכל אדם נאור גם יש אדם גזען. הוא באמת אהב אנשים".

נאטור מספר שהתרבות ואהבת האדם היו כרוכות זו בזו בעיני אביו. "הוא רצה שנשכיל, שנהיה עמוקים, שנתרחק מהרדידות מהשיח המתלהם, שניכנס עם אנשים לעומק ולהבין", הוא מספר ומדגים: "כשטיילנו בטבע ופגשנו ברועה צאן, הוא היה אומר לי, 'תשמע אתה רואה את בן-האדם הזה, הוא משכיל. הסתכל איך הוא מושקע בהמלטות, איך הוא חושב על החיים, ואיך הוא חושב על הכבשים".

"איפה שיש תרבות אין אלימות"

בהרצאתו האחרונה הבדיל סלמאן נאטור בין 'שירת הסלון' ל'שירת האמבטיה'. ב'שירת הסלון' הסדורה והמאורגנת אומר האדם את ששותפו לשיחה רוצה לשמוע. לעומת זאת ב'שיחת האמבטיה' הקטועה והמבולגנת שר האדם את עצמו.

"אבי נהג לומר, 'איפה שיש תרבות אין אלימות, איפה שיש תרבות אין פגיעה באנשים. הוא העדיף שנקרא ספר מאשר שנאכל אוכל טוב. מבחינתו אם צריך לבחור בין אוכל בריא לתרבות בריאה, עדיף תרבות בריאה".

סופר פלסטיני שלא התנכר לזהות הישראלית שלו

"היה בו משהו רומנטי כלפי החברה הפלסטינית, הוא ניסה לחשוב שהפלסטינים הם טובים, הכי טובים" אומר נאטור. "היה גאה בחברה הערבית. הוא חשב שהפלסטינים הם עם משכיל, עם חזק. עכשיו זה מתפורר מבפנים", הוא מוסיף בעצב ותוהה מה היה אביו שחי בנצרת ואהב אותה, היה אומר על מצבה היום.

"אני חושב שהוא מהסופרים הפלסטינים המעטים שלא התנכרו לזהות הישראלית שלו. הוא הצליח להסתכל בטוב שיש בחברה הישראלית, ולא פחד להגיד איפה שלא טוב" מספר נאטור. "זה לא פשוט להיות במקום שיש בו שני פנים שכל צד לא רואה את הצד שלי, וצריך לבחור", הוא מסביר.

"על היהודים לבחור"

סלמאן נאטור עסק בכתיבתו בזיכרון, בתחושת הפליטות ובקשר לארץ, ולא חשש להציב אתגרים בפני החברה הישראלית. בהרצאות האחרונה לפני מותו אמר: "על היהודים לבחור בין תושבות קבע לתושבות זמנית. השאלה אינה השתלבות מדינת ישראל במרחב, אלא השתלבות היהודי במרחב".

"הוא לא דיבר פוליטיקה מבחינה זו של הסכמי שלום", מספר נאטור על אביו. "הוא דיבר על האנשים, על המצוקה של האנשים, על הרעב, על הפחד והחרדות. הוא דיבר על הדברים הבסיסיים, לא כאחד שמסתכל למעלה, אלא הוא מסתכל לתוך העיניים של האדם".

"לא מתכחשים למשבר ולא חיים את המשבר"

"תהליך הדמוקרטיזציה של המרחב הערבי צריך להביא להעמקת הרב-תרבותיות, ותהליך המודרניזציה צריך להביא להתחברות המזרח הזה שלנו אל העולם כולו. ישראל תוכל להשתלב במרחב הזה אם יקבלו אזרחיה היהודים את רעיונות הרב-תרבותיות, הדמוקרטיה והמודרניזם", כתב סלמאן נאטור במאמרו 'אני הערבי-הפלסטיני-העברי-הישראלי' שהופיע במגזין 'ארץ אחרת'. "הוא היה אופטימי. אם צריך לעבור משבר, אז נעבור את המשבר", מספר בנו, "לא מתכחשים למשבר ולא חיים את המשבר, מנסים לפתור אותו למרות הקושי".

"הוא אמר לי שהקונפליקט יסתיים ברגע אחד", נזכר נאטור בשיחות עם אביו. "זה לא קשור לאדמות. ולא קשור לירושלים. זה קשור להכרה. החברה הישראלית  צריכה להכיר בכאב ובטרגדיה של הפלסטינים. הפלסטינים צריכים להכיר. בטרגדיה ובכאב של החברה הישראלית. כל עוד שני העמים האלה לא מכירים ולא מבינים את הכאב והקושי האמיתי, לא יהיה שלום".