אריק סיגל התחיל ללמוד עברית רק בקיץ האחרון, אך הסרטונים שלו בטיקטוק ובאינסטגרם כבר גורפים מאות אלפי צפיות ושיתופים. הוא הגיע לישראל מרוסיה מעט אחרי שפרצה המלחמה באוקטובר 2023, פגש כאן את מי שתהיה אשתו (שגם הגיעה מרוסיה), ויחד יש להם מסר לישראלים ולמי שרוצה לעלות לישראל – "כאן מותר לעשות טעויות, גם בעברית".
70 אלף ישראלים ירדו מהארץ בשנה האחרונה, אבל אריק ואניה סיגל עשו את הדרך ההפוכה, ונחתו בבת ים. "אנחנו גרים כאן ביחד כבר אולי חמישה חודשים", אומר סיגל ל'דבר' בעברית שוטפת, בלי חשש מטעויות ובלי להתנצל. הריאיון נערך בבית הקפה שצמוד לדירה שבה גר הזוג, שהתחתן לא מזמן, עם שישה שותפים כחלק מ'תוכנית מסע'.
השניים נפגשו בארץ כשהגיעו לסייע בשיקום החברה הפצועה בתחילת המלחמה, וארזו חבילות מזון לחיילים. "הגענו עם התוכנית 'תגלית-אונוורד', ואחרי שבוע הצעתי לה נישואין. הבנתי שהיא הבנאדם שלי", מספר סיגל בעיניים בורקות ומחייך לאניה, שאומרת: "אני התחלתי איתו, תראו איזה חתיך, איזה גבוה עם עיניים כחולות. חצי שנה אחר כך התחתנו".
@ariksigal בחרתי מי להיות
אריק לא היה תמיד חתיך וגבוה (כמעט 2 מטרים). הוא היה ילד שמנמן עם הורים גרושים, שלא תמיד מצא את מקומו. חשוב לו להדגיש את זה כי האדם שהוא עכשיו, הוא תוצר, לדבריו, של עבודה קשה. "אני הולך בדרך שלי. הייתי ילד שמן, ביישן, ואז התחלתי להתאמן, לרוץ. לא תמיד אהבתי לרוץ, אבל אני כבר כמה שנים רץ כל יום, העקביות חשובה. בגיל 13 התחלתי לגבוה, למדתי לנגן על גיטרה ולכתוב שירים. עכשיו אני רוצה לכתוב שירים בעברית".
אופיו החזק, הנכונות לבנות את עצמו בשתי ידיו, העלייה לישראל וההתעקשות לאמץ כמה שיותר את השפה העברית, סייעו לו במקום שלא ציפה לו: טיקטוק ואינסטגרם. אריק נהג ליצור תוכן ברוסית עד לא מזמן, אבל בשלב מסוים החליט לקפוץ למים ולעבור לעברית – ומאז הוא פורח. גם התגובות האוהדות לא מפסיקות להגיע, ובצדק. הסרטונים שהוא מעלה, שאותם אינה מצלמת ועורכת, נכנסים מיד ללב. הוא מספר על החיים שלו בעברית במבטא רוסי מורגש, ומשתף את תחושותיו כעולה חדש וככוכב רשת בהתהוות בגאווה, בלי לייפות ובלי להסתיר.
"אתמול מישהו מהחדר כושר שלח לי הודעה באינסטגרם", אומר אריק בהתרגשות. "הוא כתב לי שהוא זיהה אותי (מהסרטונים; י"פ), ומסתבר שאנחנו שכנים. הוא הזמין אותנו לארוחת שישי. אנשים כל הזמן עוזרים". מבחינתו הטכנולוגיה אינה רק כלי עבודה, היא מסייעת לו לייצר חיבורים אנושיים במקום חדש ללא עורף משפחתי.
הרשתות החברתיות משמשות עבורו כמקום לביטוי עצמי, "אני מתעד את המסע שלי", הוא אומר ומוסיף באופטימיות שמאפיינת אותו: "הרבה עולים חדשים מתביישים, אומרים שהחיים בישראל קשים. 'עבדנו ברוסיה או באוקראינה בעבודה אחת, ובישראל אני עכשיו קופאית'. אני רואה את זה כשלב, כמדרגה, כצעד. זו הזדמנות, וזה לא תמיד יהיה ככה. יש המון אפשרויות בישראל, והרבה דברים אפשריים, זה תלוי בנקודת המבט שלך".
האם עלייה לישראל בגיל צעיר שונה מעלייה בגיל מבוגר?
אניה: "הגיל הצעיר הוא יתרון עצום, אין לנו עדיין ילדים או חובות או חיות, ואנחנו מתחילים מאפס. יש פלוסים ויש מינוסים".
אריק: "הישראלי הממוצע יכול להרשות לעצמו לצאת למסעדות, אנחנו עדיין לא. אנחנו מבשלים בבית, וזה תופס, אנחנו נהנים מזה".
@ariksigal זה הכי רגיל בישראל
למה לדעתך הסרטונים שלך משכו קהל כזה גדול?
אניה: "הייחודיות של אריק זה תוכן חיובי. והתגובות שאנחנו מקבלים הן חיוביות: 'אתה מלך', 'אתה אלוף', 'ברוכים הבאים'".
אריק: "יש בישראל הרבה בלוגרים דוברי רוסית, אבל הם מכוונים לקהל של רוסים. אני מדבר עברית בצורה לא אידיאלית, אבל מנסה. למדתי שבישראל מעריכים את מי שמנסה, שמעריכים אנשים שלא מפחדים לטעות".
אניה: "לישראלים יש הזדמנות לראות איך נראים חיים של עולים חדשים. הרבה כותבים לנו שכעת הם מבינים את ההורים שלהם או את בני הזוג שלהם שעלו לישראל".
האם הפעילות ברשת החברתית עוזרת לך בקליטה?
"קשה למצוא חברים ישראלים כי צריך שפה וצריך להכיר את ישראל. קבענו כעקרון להיכנס לתוך החברה, ולא להיות כמו עולים שמסתגרים בתוך עצמם. אנחנו רוצים להבין איך חיים פה ולהיות חלק. בזכות הסרטונים, אנשים כל הזמן מציעים לי דברים בחינם, מזמינים אותנו לעשות שבת. זה דברים שלא היו לי לפני".
אילו עוד תגובות קיבלת?
"התחילו איתי לא מעט בנים, ואני עונה בנימוס שאני נשוי באושר לאישה. אבל גם בנות, זה לא תמיד נחמד. חוץ מזה הרבה כתבו לי שלא יכול להיות שקוראים לי אריק, ושקוראים לי ניקיטה, לא יודע למה".
אוסף בקבוקים ריקים כדי להרוויח כמה שקלים
הסרטונים של סיגל מפתיעים בכנות ובאותנטיות שלהם. באחד הסרטונים הוא מספר על כך שהוא אוסף בקבוקים ריקים למיחזור כדי להרוויח עוד כמה שקלים; באחר הוא מראה איך הוא מבשל בבית כי אין לו כסף עכשיו לאכול במסעדות; בסרטון נוסף הוא מעיד שעוד לא רכש הרבה חברים, או שהוא מתכוון לנסות לראשונה לא להשתמש בטלפון נייד בשבת.
אניה היא שכותבת את הטקסט לסרטונים ברוסית ומתרגמת בצ'ט לעברית באופן מאוד אישי שמייצר אינטימיות. אחד הסרטונים היותר זכורים של בעלה הוא סרטון שלו רוקד לצלילי מוזיקה באמהרית ומספר על ההיכרות שלו עם יהודי אתיופיה.
@ariksigal את ישראל הזאת עוד לא הכרתי
סיגל אינו שוכח גם את המלחמה, ובאחד מהסרטונים הוא מבקר באתר מסיבת הנובה. בדומה לסרטונים אחרים, גם את הסרטון הזה הוא פותח בשורה שהפכה כבר אייקונית: "שלום חברים, אני אריק".
@ariksigal מה שכתוב מתחת לתמונות בנובה
בעוד מהלך בין האנדרטאות ופסלי הכלניות, הוא אומר: "הגעתי למקום שבו התקיים פסטיבל נובה בבוקר של שבעה באוקטובר. כבר הייתי כאן בעבר, אבל הפעם שמתי לב למשהו אחר. מתחת לכל תמונה לא כתוב איך הוא מת, כתוב איך הוא חי, מי הוא היה, מה הוא אהב, ומה הוא עשה בחיים שלו. באותו רגע הבנתי משהו חשוב על ישראל – כאן זוכרים אנשים לא דרך המוות שלהם, אלא דרך החיים שלהם. ואולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים מרגישים שזה הבית שלהם".
אישה שראתה את הסרטון, זיהתה את סיגל ברחוב לפני כמה ימים. היא ניגשה אליו וסיפרה שקרובת משפחתה נרצחה בנובה, ושהסרטון הזה מאוד ריגש אותה. "זה סרטון בלי הרבה צפיות", הוא אומר, "אבל זו הסיבה שאני עושה את זה, זה הכי חשוב לי".
אף, ואולי בגלל, שהוא לא גדל עם קופסה כחולה של קק"ל בבית, לא עלה לתורה בבית הכנסת ולא שמע סיפורים על החלוצים בארץ ישראל, הקשר של הצעיר האמיץ למקום הזה מרגש במיוחד. "כשגדלתי לא חשבתי על עצמי כיהודי, למרות שהשתתפתי בהצגות חנוכה ובשבת ב'חסד שמעון'", סיגל אומר. "אני לא יכול ללכת לשום מקום אחר. אני רואה את מה שקורה באוסטרליה, באירופה, אני לא רוצה שיפגעו בי בגלל הזהות היהודית שלי. פה צריכים אותי, מישהו במקום אחר בעולם היה כותב לי 'ברוך הבא'?"
למה אדם שחווה מלחמה בין אוקראינה לרוסיה רוצה להגיע למקום שגם בו משתוללת מלחמה?
"בישראל מבינים למה הולכים לצבא, מבינים למה יש מלחמה, מי האויב. ברוסיה אנשים מנסים לסגור את עצמם, להאמין שזה לא יגיע אליהם. פה אנשים למדו לחיות עם המלחמה, לשמוח גם אם משהו פתאום קורה. זה שברוסיה רק מנסים להתחמק מהצבא ובישראל הפוך, זה מגניב, אנשים חיים בתחושת שליחות".
למלחמה הייתה השפעה גדולה על חייו האישיים: בגלל הפלישה הרוסית לחצי האי קרים ב-2014, סיגל לא ראה את אביו כבר עשר שנים – האב לא הצליח להגיע אפילו לחתונה שלו. כשסבו נפטר לאחרונה, הוא לא נסע להלוויה מחשש להתנכלות מצד השלטון. גם את הפיצויים שמגיעים לסיג כקורבן של רדיפות הנאצים, אימו לא הצליחה לקבל בגלל ביורוקרטיה שלטונית בין אוקראינה לרוסיה.
"אני לא יכול לנסוע לאוקראינה, אין לי דרכון אוקראיני כרגע, יש מלחמה וזו סיטואציה מורכבת", הוא אומר, "אני רוצה מאוד לפגוש את אבא שלי, נצטרך לעשות את זה בשטח ניטרלי כמו פולין או משהו כזה. זה סיפור של הרבה משפחות שמחולקות בין רוסיה לאוקראינה".
בעיצומו של שינוי עצום ומרגש, לסיגל יש בשלב הזה שלוש עצות, שלדבריו הן החשובות ביותר כדי שלהבטיח שהעלייה והקליטה של עולים חדשים בישראל יצליחו: "הכול פה שונה, וזה בסדר. כדאי לדעת את זה לפני שמגיעים, להתכונן לזה פסיכולוגית. הירידה ברמת החיים קשה, וגם לזה צריך להתכונן לזה. העצה השנייה היא ליצור כמה שיותר קשרים – במכולת, במכון כושר וכן הלאה, לשאול שאלות באופן ישיר כי ישראלים מעריכים ישירות. והטיפ השלישי והכי חשוב – ללמוד עברית, לנסות לדבר כמה שיותר, ישראלים לא שופטים טעויות, אל תפחדו מטעויות".
