"'ברגע שילד שאביו נרצח לא מקבל מענה, הוא ממשיך את מעגל האלימות", אומרת ד"ר באקה מואסי מעמותת 'חמניות', שמפעילה תוכניות תמיכה לילדים יתומים. לדבריה, בזמן שהמדינה מתמקדת ב'כיבוי שריפות', האלימות הגוברת בחברה הערבית גורמת לכך שאלפי ילדים גדלים עם טראומה, חוסר אמון במערכת וחלום אחד מסוכן: לנקום.

במרכזים של עמותת 'חמניות', אותם ילדים יתומים נפגשים ולומדים יחדיו להתמודד עם אובדן. אלו המקומות שבהם מנסים לבנות מחדש אמון שהתרסק לרסיסים בשל אובדן של הורה. מואסי (48), תושבת באקה אל גרבייה, מנהלת את תחום החברה הערבית בארגון – ונושאת על כתפיה את המטען הטרגי של יתומי הרצח בחברה הערבית.

ואקום של ביטחון אישי

מואסי, נשואה ואם לארבעה, התחילה לעבוד ב'חמניות' אחרי שסיימה לימודי דוקטורט בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. היא חיפשה מקום שיכול לחבר בין התיאוריה לשטח. הנתונים שהיא חושפת אינם נתפסים. על פי דו"ח העמותה, שכותרתו 'יתמות בצל האלימות בחברה הערבית – 2025', חיים כיום בישראל כ-30 אלף יתומים עד גיל 18; כאחד עשר אלף מהם– 39% מכלל היתומים בישראל – הם מהחברה הערבית, בעוד אחוז הערבים באוכלוסייה הוא 21% בלבד. בעוד שבחברה היהודית אחוז הילדים היתומים הוא 1%, בחברה הערבית הנתון מטפס ל-2.1%.

אבל הנתון הקשה באמת נוגע לנסיבות ההתייתמות: 7% מהיתומים בחברה הערבית התייתמו מהורה שנרצח, לעומת 1% בלבד בחברה היהודית. לדברי מואסי, "אנחנו מקבלים יתומים מכל סוגי האובדן, אבל בגלל המצב בחברה הערבית של האלימות, הפשע והרציחות, הנתון גדול יותר בחברה הערבית".

מדו"ח 'חמניות' עולה גם כי בין השנים 2021 ל-2024 הצטרפו למעגל מאות יתומים שהתייתמו מהורה שנרצח. זהו נתון שאין לו אח ורע בחברה היהודית – והוא מעצב דור שלם שגדל לתוך ואקום של ביטחון אישי.

"כשאין אמון, אי אפשר לעבוד על אובדן"

כדי להתמודד עם המציאות הזו, עמותת 'חמניות' מפעילה כיום 22 מרכזים בכל רחבי הארץ, מהם שבעה מרכזים ייעודיים בחברה הערבית – בהם שניים בחברה הבדואית. לדברי מואסי, התוכניות להרחבה כבר קיימות: "אנחנו מתכוונים להתניע שני מרכזים חשובים בחיפה ועוד אחד בצפון, לא ברור עוד איפה".

הפעילות במרכזים היא פעילות קבוצתית שמבוססת על מודל מקצועי וטיפולי ייחודי. בכל מרכז פועלות בדרך כלל שתי קבוצות גיל עיקריות: קבוצת הגיל הרך (גילאי 2-7) וקבוצת הנעורים (גילאי  7-15). הקבוצות מעורבות – בנים ובנות יחד – מתוך תפיסה שהחוויה המשותפת של האובדן גוברת על ההבדלים המגדריים. הטיפול נעשה בקבוצות של עד 25 ילדים.

הצוות בכל מרכז מורכב ממנהלת, אשת טיפול ומתנדבים שעובדים יחד על מה שמואסי מגדירה כ"התנעה של תהליכים מקצועיים טיפוליים". הילדים עוברים תהליך של עיבוד אובדן שנמשך לאורך שנת הלימודים, מספטמבר עד יולי. "חשוב שיעברו עיבוד רגשות, זה נושא חשוב לנו", מדגישה מואסי ומוסיפה כי התהליך הוא הדרגתי ומובנה בשל המורכבות שטמונה באובדן הורה שנגרם בגלל רצח: "המתווה שלנו מתחיל בספטמבר, ובמשך שלושת החודשים הבאים, אנחנו עובדים על בניית אמון ויצירת קשר עם הילד. זה תהליך איטי של יצירת קשר ובניית אמון בין המטפל לילד כי אי אפשר לטפל ישירות בכאב. רק בינואר אנחנו מתחילים להציף את חוויית האובדן". מואסי מדגישה שוב כי המטרה היא להפוך את המרכז למקום הבטוח בחייהם של הילדים – כי כשילד מאבד הורה בשל רצח, המושג 'ביטחון' קורס באופן טוטלי.

לדברי מואסי, המחקרים מעידים שהסיכוי להידרדרות של יתום שאחד מהוריו נרצח ולא קיבל מענה טיפולי, גבוה פי עשרה לעומת ילד שקיבל מענה רגשי: "'יתום רצח', ברגע שאבא שלו נרצח, מאבד את האמון בסביבה החיצונית. משהו מתערער במשפחה, והוא מאבד אמון. התהליך שלנו איתו הוא עמוק יותר. ילד שאבא שלו מת ממחלה לא מגיע אלינו עם חוסר אמון. ילד שחווה אובדן בשל רצח ההורה, אין לו אמון. וברגע שאין אמון, אי אפשר לעבוד איתו על אובדן."

חוסר האמון הזה אינו מופנה רק כלפי הרוצחים, אלא כלפי המדינה כולה. ד"ר מואסי מזכירה סקר שלפיו 80% מהחברה הערבית לא נותנים אמון במשטרה: "חוסר האמון הזה מאוד משפיע על התפיסה. היתום לא ירצה לפתח ציפיות ואז להגיד 'טוב, אבא נרצח. הם לא יחזירו את אבא'".

נקמה, סטיגמה וחששות

אחד האתגרים הקשים ביותר להתמודדות הוא הדינמיקה של הנקמה. "יש מעגליות", מתריעה ד"ר מואסי, "מעבר לסטיגמה והבושה, יש פה גם תחושת נקם. ברגע שאין מענה רגשי נפשי, אין אפשרות לשבור את המעגל. אם תשאלו יתום בן עשר שאביו נרצח מה החלום שלו, הוא יגיד 'לנקום את המוות של אבא שלי".

ההבדלים המגדריים בולטים גם כאן: "בנות לא מחצינות את רגשות הנקם", אומרת מואסי, "הן מחצינות את הכעס והתסכול. וגם בחברה הערבית, יש יותר עניין של גבר נוקם". הטיפול הקבוצתי המעורב במרכזי העמותה מאפשר לבנים ולבנות לראות את התגובות השונות של האחר ולפתח סובלנות.

לדברי מואסי, הסטיגמה החברתית מוסיפה שמן למדורה, לצד הפחד מהפשיעה הגוברת: "יתומים ממשפחות פשע סובלים מדחייה – ילדים אחרים לא ירצו להתחבר אליהם. יש גם הרבה הורים שבנוסף לאובדן בן הזוג, הם מאבדים גם את המערכת החברתית שלהם, בגלל שההורים האחרים לא רוצים להתחבר אליהם ולילדם היתום, כי הוא מסומן בגלל הרצח".

על פי דו"ח 'חמניות', אלמנות רבות בחברה הערבית נאלצות לחוות "דיכוי כפול", הן כמיעוט והן כנשים בחברה פטריארכלית – מה שמוביל לבידוד חברתי וכלכלי קיצוני. לכן, מסבירה מואסי, "לחברה יש תפקיד שמתבטא באופן שבו היא משלבת את היתום".

עם זאת, לצערה, גם בבתי הספר שבהם לומדים היתומים, חשים מבוכה ופחד: "אני שומעת, לצערי הרב, שאין להם יכולות להתמודד מול 'יתומי רצח'. קשה להם להתמודד עם אמירות מסוימות של 'יתומי רצח' או של הילדים האחרים – ואנחנו צריכים להרחיב את היריעה בטיפול. כל מילה שנאמרת יכולה לפגוע בילד. והיום יש חשש לדבר בכלל על כל הנושא הזה של אלימות בחברה הערבית. יש פה שני גורמים – הראשון הוא חוסר ההבנה לגבי המורכבות; השני הוא הפחד לדבר על הנושא בשל החשש לחיים שלהם".

"הפער גדול, ואין מענה"

ביישוב ג'יסר א-זרקא, שבו אחוז 'יתומי הרצח' הוא הגבוה ביותר בחברה הערבית (3.4%), ד"ר מואסי מובילה פיילוט חדש שאמור להעניק מעטפת רחבה ומענה מקיף יותר ל'יתומי רצח'. "נכשיר את הצוותים שלנו לגבי ההתמודדות עם רגשות נקם", היא אומרת, "לאנשי הצוות קשה להתנהל עם זה. נעבוד על טיפול רגשי משותף להורים ולילדים, נעבוד על הדרכה לאלמנות – איך הן יכולות להתמודד עם הסביבה ועם הילדים שחווים אובדן כה אלים ומורכב".

לדברי מואסי, המדינה אינה מסייעת כפי שהיא יכולה. "ליתומי רצח אין כלום, חוץ מקצבת שאירים לאלמנה. מה המדינה יכולה לעשות? להתניע טיפול נפשי רגשי ליתומי רצח מהחברה הערבית גם בבית הספר, להקצות תקציבים ולהתחיל לחשוב עליהם כקבוצה שנמצאת בסיכון גבוה".

העמותה מכסה שני שליש מסכום הקמת מרכז יישובי,  והרשות המקומית נדרשת להשלים שליש. עם זאת, לפי מואסי, יש רשויות ערביות גדולות שמתקשות לגייס אפילו את החלק הקטן, בשל הקיצוצים שנעשים במענקי האיזון של משרד הפנים (מענקים אלה מועברים לרשויות מקומיות במטרה לגשר על פערים בין הכנסותיהן להוצאותיהן החזויות; י.א.).

מואסי משתתפת בדיונים בכנסת ומנסה להשפיע על המדיניות, אך התקציבים לא מגיעים. "הממשלה צריכה לתת ליתומי רצח תכנון שנתי ולתת להם מענה. בלשכות הרווחה היום יש כיבוי שרפות, ולא יותר, ולא כי אין כוח מקצועי מיומן. אבל הצרכים בחברה הערבית גוברים בצורה מטורפת, והתקציבים מצטמצמים או נשארים אותו דבר. הפער גדול ואין מענה".

כל התערבות היא משמעותית

אך למרות הייאוש, 'חמניות' מצליחה לייצר שינוי. ד"ר מואסי מספרת על ילד מיפו, שאביו נרצח לפני שנים, וכיום הוא רוצה להדריך ילדים אחרים: "הוא רוצה להיות מודל. הוא אומר, 'אפילו אם אבא שלך נרצח עם רגשות כעס ונקמה, אני רוצה לבנות חברה סובלנית, ולא להפוך לאדם אלים שעלול לרצוח עוד אנשים'".

עבור מואסי, המאבק הזה הוא אישי ומקצועי כאחד. "אם אני מצפה לשנות את החברה הערבית, אני אהיה מתוסכלת, אבל אם אני רוצה לשנות במה שאני עושה, זה כן משמעותי. אני אומרת לעצמי, 'את עוזרת לילדים להתרחק מאלימות', אפילו עשרה ילדים זה נותן סיפוק".

לדבריה, התסכול שמורגש בחברה הערבית הוא אחד האתגרים הגדולים שעמם צריך להתמודד היום. היא מדגישה שאף שהפעילות של 'חמניות' אינה מסוגלת למנוע את האלימות, כל התערבות היא משמעותית: "כל אחד צריך להתערב מהמקום שלו ולגלות אחריות אישית. המקום שלי הוא אתגר עצום, וזה כן עושה משהו. אם כל אחד מאיתנו בחברה הערבית, במיוחד המשכילים, ניקח אחריות אישית על מה שקורה ונעשה אפילו דבר קטן שנראה מזערי, זה משמעותי. לי יש תחושת סיפוק, אפילו אם הוא נקודתי.

"אני מאוד מקווה שאנשים יאמצו את המחשבה הזאת, ישקפו שהם לא מסכימים עם מה שקורה, ומהמקום שלהם ינסו לעצב את הסביבה".