בוורשה היהודית כדאי לבקר באביב, כשהפריחה בשיאה, או בסתיו, כשהיא מלאה עלי שלכת זהובים. בחגי תשרי אפשר לרכוש מראש כרטיסים לתפילת כל נדרי עם חזן ומקהלה בבית הכנסת הגדול בטלומצקה. לחילופין, אפשר להצטרף לצעדת הבונד ב-1 במאי או להגיע לאירועי 'חודש הספר ביידיש' המצוין באוקטובר.
כדאי לקפוץ לבקר באיגוד הסופרים והעיתונאים ברחוב טלומצ'קה 13, לשבת לכוס קפה בקפה רובנצ'יק בגן קרשינסקי ולהתבונן בעוברים ושבים – ולצעוד לאורך רחוב נלבקי – אולי לב ליבה של יהדות פולניה בת עשר מיליון הנפש.
![בני מר. "מיהו המספר הזה? אני חושב שבמידה מסוימת הדמות הזו מתבססת על איך שהייתי אני עצמי אילו חייתי שם באותן שנים" (צילום: יונתן סטבסקי)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2026/02/20240617_140000-768x719.jpg "בני מר. "מיהו המספר הזה? אני חושב שבמידה מסוימת הדמות הזו מתבססת על איך שהייתי אני עצמי אילו חייתי שם באותן שנים" (צילום: יונתן סטבסקי)")
ורשה היהודית אינה קיימת כבר יותר מ-80 שנה, אך ספרו החדש של בני מר, "מורה דרך: ורשה היהודית 1938" (הוצאת מאגנס, 2026), מזמין בכל זאת לטייל בה כאילו עוד ישנה, כאילו השנה היא 1938. המדריך ממליץ להישאר בה כמה ימים, ואף מציע מסלולי סיור, כל אחד מהם בן 5-3 קילומטרים, בין הרחובות, הצבעים, הריחות והקולות.
לילה במלון יהודי יעלה 5 עד 10 זלוטי (אפשר ללון גם במלון דה לוקס ב-25 זלוטי); ארוחת צוהריים במסעדה עולה בין זלוטי לשלושה, נסיעה בתחבורה הציבורית עולה 25 גרושי וכרטיס לסרט או להצגה בין חצי זלוטי לזלוטי וחצי (למשל בתיאטרון נובשצ'י מול הבנק הפולני ברחוב בילנסקה או בקולנוע מטרו בסמוצ'ה 30). המדריך לא נכתב כמצבת זיכרון קרה, אלא דומה יותר להסרטה של החיים כפי שהיו. למרות המרחק, ואף שכל מה שרשום בו בזמן הווה כבר עבר – הוא מאפשר בכל זאת בכוח הדמיון לטייל באותם הרחובות. מפתה לאורך הקריאה לפתוח את מצג הרחוב של גוגל ולנסות ללכת ברחובות המתוארים, אולם למעט כ-20 אתרים שנשמרו – בתוואי השטח לא נותר כמעט כלום מהמרחב המתואר בספר. אפשר רק לדמיין.
"גם אחרי כל המחקר, אני לא מרגיש שאני מבין לגמרי את ורשה היהודית"
"מה שזוכרים מוורשה היהודית זה את הגטו והמרד", אומר מר. "אותם חוקרים, כותבים וממפים. אני רציתי לספר על ורשה היהודית החיה, להזמין אנשים לטייל בה, למפות אותה – כמו לנעוץ סיכות במפה ולהגיד 'הייתי שם. היינו שם'. זה היה דבר אמיתי וחי!" לדבריו, ורשה היהודית משכה אותו משום שלא הייתה עיר מונומנטלית ומעולם לא טענה לכתר או לייחוס כמו ערים אחרות. עם זאת, בעיניו הייתה לב ליבה של ה'יידישלאנד' – עם כ-375 אלף יהודים שהיו שליש מתושביה, ורובע יהודי שבו הרוב המוחלט של התושבים דיבר יידיש – שפה שבה יצאו באותה התקופה לא פחות מתשעה עיתונים יומיים שהתחרו ביניהם.
העיתונים האלה היו מקור המידע המרכזי שאפשר לו לכתוב את המדריך. הוא עיין באלפי גיליונות בפרויקט עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית באופן המאפשר לחפש גם לפי מילות חיפוש, כמו שמות הרחובות של ורשה היהודית. לכך הוסיף קריאה בעשרות ספרי זיכרונות שנכתבו עליה. את המידע תרגם לטבלאות המלמדות על כתובות שונות ואתרים ברחבי העיר.
"לאט לאט הרחובות הסתדרו להם לסיורים, למסלולים, לסיפורים. חיפשתי למשל חומרים על רחוב נלבקי, ומצאתי במדור הדרושים: 'דרושה שולייה לנלבקי 13 דירה 127'. לכאורה סתם מודעה, אבל אפשר גם ממנה ללמוד שבבניין, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, היו יותר מ-127 דירות. זה מטורף. בספרי הזיכרונות אפשר למצוא תיאורים של מקומות, אבל יש גם מידע שחסר לי. את הכתובת של בריכת השחייה של מועדון הספורט מכבי, למשל, לא הצלחתי לאתר. אני יודע שהייתה בריכה כזו, אבל זה מקום שנעלם. האין מרחף כל הזמן על הכול". בין היתר שילב בספר חומרים שנותרו לו מכתיבת ספרו הקודם, שעסק ברחוב אחד בוורשה היהודית, רחוב סמוצ'ה, שגם את סיפורו סיפר בצורה לא שגרתית – כביוגרפיה (סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, הוצאת מאגנס, 2018).
"שום דבר בספר לא המצאתי, אולי למעט את דמות המדריך עצמו – מי שמוביל את התייר ברחובות העיר, מספר לו את סיפוריה ומבקש להציג אותה בפניו. מיהו המספר הזה? אני חושב שבמידה מסוימת הדמות הזו מתבססת על איך שהייתי אני עצמי אילו חייתי שם באותן שנים. אילו גדלתי בפולטוסק, העיירה הקטנה שבה נולד אבי בסביבת ורשה – ייתכן מאוד שהייתי מוצא את עצמי ברחובות האלה של העיר הגדולה, המטרופולינית. כמו הרבה יהודים אחרים מהאזור. ורשה היהודית היא מקום שבמובן מסוים אני חושב שאני יכול להרגיש בו בבית, אף שגם אחרי כל המחקר שעשיתי עליה, אני לא מרגיש שאני מבין אותה לגמרי".
אביו של מר לא זכה מעולם לראות את ורשה עצמה. משפחתו גורשה מפולין לברית המועצות, שם שרדה את השואה ואת מלחמת העולם השנייה. כשהגיע לארץ, יידיש הייתה שפתו העיקרית – אולם גם הוא שידר שיידיש היא שפת העבר. "גדלתי בתל אביב בסביבה מאוד צברית, והייתה איזו בושה ביידיש. אבא שלי, אף שיידיש הייתה שפתו הראשונה, הוא חלם ביידיש לא רק בלילה אלא גם ביום, גם הוא שידר לי שזו שפה ללא עתיד, ולא למדתי אותה בנערותי. ידעתי רק לשאול את סבא וסבתא 'וואס מאכסטו', מה שלומכם, ו'זייגעזונט', תהיו בריאים. וזהו. לא הייתה תחושה שאפשר לגשר בין תל אביב לבין העבר הזה. במובנים מסוימים, המסע בוורשה היהודית הוא גם להבין את אבא שלי, ואולי להבין גם את עצמי, כיהודי פולני".
הקשר המפתיע בין ורשה של 1938 לתל אביב של 2026
את היידיש 'גילה' מחדש רק בגיל מאוחר יותר בסדנת קריאה בספרי שלום עליכם עם המשוררת והמחנכת לילה הולצמן, שהקדישה את חייה לשימור שפת היידיש ותרבותה. תהליך למידת השפה עימה היה לו טבעי מאוד ומוכר. בהמשך השלים לימודיי יידיש באוניברסיטה העברית ולאט לאט נחשף לעומקי התרבות והעולם היידישאי. "פתאום אתה מגלה שיידיש זה לא רק שטייטל, חסידים וגפילטע פיש. זו תרבות ענקית שדיברו אותה כמעט עשרה מיליון איש לפני המלחמה. שהיו בה ניסיונות אוונגרדיים, גם חברתיים וגם תרבותיים. את החיים האלה, רציתי להכיר יותר לעצמי ולאחרים". כיום הוא העורך הראשי של הוצאת מאגנס, מתרגם פורה מיידיש ושפות נוספות אשר תרגם את ספרו של משה זוננשטיין על ורשה היהודית, את סיפוריו של שלום עליכם 'עירם של האנשים הקטנים' ו'מנחם מנדל', ספרי שירה ביידיש ועוד. לצד זאת, הוא מנחה קורס לתרגום מיידיש לעברית בבית שלום עליכם.
"אני מרגיש אהבה גדולה לתרבות הזו, אבל בלי טיפה של של שוביניזם. אין לי שום עניין להגיד שיהדות פולין מעניינת ממקומות אחרים. אבל ורשה היהודית היא סיפור ייחודי במובן של 'יש' גדול מאוד שהיה לפני המלחמה, שהתחלף ב'אין'. כשמדברים על קהילת בגדד, או וילנה – אין שם היום יהודים, אבל המקום קיים. מי שמטייל היום בוורשה הפיזית יכול להציץ רק מבין השיטים על מה שהיה".
"אנחנו הרבה יותר דומים להם ממה שאנחנו רוצים להאמין. קהילה שמתמודדת עם הרבה קונפליקטים חברתיים דומים לשלנו. ענייני דת וחילון, שאלות של חינוך. הציונות הפכה את היידיש למוקצה מחמת המיאוס וניהלה דיאלוג עם העבר היהודי הרחוק, אבל אני חושב שיש לנו הרבה מה להרוויח מהדיאלוג הזה עם העבר הקרוב דווקא. אני חושב שבמידה מסוימת זה יכול לעזור לנו להכיר את עצמנו".
