חג פורים מתקרב, וכבר אפשר לשמוע את הילדים החוזרים מהגנים שרים: "ומרדכי יצא מלפני המלך/בלבוש מלכות ועטרת זהב/ומרדכי יצא מלפני המלך/והעיר שושן צהלה ושמחה". מילים שלקוחות, בשינויים והשמטות קלות, ממגילת אסתר (פרק ח' טו-טז).

בתגובה לשאלת המלך אחשוורוש "מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אסתר ו' ו), המן הרשע מציע להצעידו ברחבי העיר בלבוש מלכות וכתר, על סוסו של המלך, ולקרוא לפניו: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ". העלילה מתהפכת, כמובן, כשהמלך מצווה על המן לעשות את שהציע למרדכי היהודי. המן האגגי, שחשב שהוא האיש שהמלך חפץ ביקרו, העניק בניגוד לרצונו את המתנה הגדולה ביותר למרדכי היהודי ולעמו.

אך פה עולה שאלה: מדוע ההלבשה בבגדי המלכות וההצעדה ברחבי העיר היא הם הביטוי האולטימטיבי לתמיכתו של המלך? המן יכול היה ודאי לבקש אוצרות, ארמונות, כוח רב יותר בממשל או כוחות צבא שיהיו כפופים למרותו. אבל הוא בוחר לבקש רק "סיבוב דאווין" בבגדי המלך.

סוגייה זו מהדהדת גם בפרשת 'תצווה', שנקראת ברוב השנים (וגם השנה) בשבת שלפני פורים. לאחר שהפרשה הקודמת עסקה כל כולה בהנחיות להקמת המשכן, פרשה זו נפתחת בציווי: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת… וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח ב-ג).

מעבר לדמיון יוצא הדופן בתיאור בגדי הכהן ובגדי המלך שלבש מרדכי – שניהם עם צבעי זהב, תכלת וארגמן – קיים גם דמיון מהותי יותר: הדגש על אסתטיקה בלבושו של האדם החשוב. בדומה לתיאור המשכן, גם לבגדי הכוהן מוקדש פירוט רב, שמאפשר לדמיין את אותה דמות, לבושה במיטב הבדים בצבעים יפים ונדירים, עם אבני חן משובצות. נראה שבין סיפור בגדי המלך במגילה לתיאור בגדי הכהן בפרשה, נדרש מבט מחודש על מה שמוגדר כ"יפה".

טוב ויפה?

המונח 'אסתטיקה' הוגדר בידי הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן, בעקבות המילה היוונית אסתטיקי, שפירושה תפיסה באמצעות החושים. לפי באומגרטן, האסתטיקה היא ענף של הפילוסופיה שדן באופן החישה של אובייקטים בטבע. לקח עוד כמאה שנה עד שתחום האסתטיקה קיבל את משמעותו הנוכחית, כקשור להערכה של יופי או טעם.

עם זאת, שאלת הקשר בין היפה לבין הראוי והטוב העסיקה את הפילוסופיה והמחשבה האנושית במשך אלפי שנים, וקיבלה ביטוי בכתבי גדולי ההוגים. כך לדוגמה, אפלטון קובע בספרו 'המדינה' כי הטוב הוא "אידאת האידאות", והיופי הוא ביטוי של האידאה הזו, שניתן לקלוט בעזרת החושים. עבור עמנואל קאנט הקשר בין היפה לטוב מפותל יותר, אך הוא הצביע על זיקה בין חינוך אסתטי לבין גיבוש האישיות המוסרית.

עם זאת, שאלת הקשר בין אתיקה ואסתטיקה נותרה במחלוקת, ולא בכדי. יש סכנה בהיסחפות אחר יופי שהוא רק מראית עין, כפי שנכתב "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי ל"א ל). גם כיום לבוש יקר ומצועצע עשוי להיתפס כאות לשטחיות או לרברבנות, ויש שיפרשו את בקשת המן ממש כך: כביטוי לגאוותנותו ולרצונו להיראות כ"מלך ליום אחד".

מהצד השני של המשוואה, היו אמנים ואנשי רוח שרצו להתיר את הקשר בין הטוב ליפה, דווקא לטובת היפה. אלו ניסו לחלץ את היופי מהשדה האנליטי של פרשנות, ומכובדן של השאלות המוסריות. הם טענו כי דבר מה יכול להיות פשוט יפה, שהרי לפריחתו של פרח או לתמונת נוף אין עמדות ערכיות.

התנאי ליופי

ייתכן כי יש צדק בדברים, אך חשוב להכיר בכך שמרבית ה"יופי" בעולם הוא חברתי. הוא מושפע בין היתר מאופנות משתנות תדיר, מאידיאל יופי שמכתיב סטנדרטים חברתיים, ומפערים כלכליים שמתרגמים לפערי נגישות לידע ולאמצעים.

המשורר אהרן שבתאי מתעמת בשירו עם תפיסתה האסתטית של המשוררת הנודעת סַפְּפוֹ, בת יוון העתיקה. ספפו כתבה כי "הדבר הכי יפה הוא מה שאוהבים". לפי שבתאי, תפיסה אסתטית אידיאלית כזו לא "מחזיקה מים", בעולם האמיתי, על הגרוטסקה והעוול ששורים בו.

'הדבר הכי יפה' – אהרן שבתאי

הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה, אָמְרָה סַפְּפוֹ, הוּא מִי שֶׁאוֹהֲבִים.
לא, סַפְּפוֹ, אֲנִי אוֹמֵר, מִי שֶׁאוֹהֲבִים לֹא יִהְיֶה יָפֶה
כָּל עוֹד קַבְּלָן אוֹ תַּאֲגִיד אוֹ חֶבְרַת כֹּחַ אָדָם מוֹצְצִים אֶת דָּמוֹ –
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר שֶׁקֶל לְשָׁעָה אֵין עָתִיד לַיֹּפִי.
תְּנִי לִי לְהוֹצִיא לָךְ מֵהָרֹאשׁ אֶת הֶחָרָא שֶׁהֶאֱכִילוּ אוֹתָךְ.
אַנַקְטוֹרִיָּה לֹא תִּהְיֶה יָפָה אִם תֵּאָלֵץ לַעֲבֹד בְּמִשְׂרַד לִוּוּי,
אַטִיס לֹא תִּקְלַע זֵרִים אִם הַמִּפְעָל יְפֹרַק וְיָעֳבַר לְקָהִיר.
לָכֵן הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה, הַתְּנַאי לַיֹּפִי, הוּא מִלְחֶמֶת הַמַּעֲמָדוֹת.
צָדַקְתְּ, לֹא פָּרָשִׁים אוֹ צָבָא חָמוּשׁ, לֹא סְפִינוֹת,
אַךְ כְּשֶׁיִּגְבְּרוּ אַחְוַת הָעוֹבְדִים, הַשִּׁתּוּף, הַשִּׁוְיוֹן
אוֹ אָז הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יִתְנַשְּׁקוּ בְּעֵינֵי אֲהוּבָתִי.
לָכֵן גַּם לֹא בְּקֶרֶב הַסּוֹפְרִים, לֹא בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, לֹא בַּקּוֹנְצֶרְט
תִּמְצְאִי הַיּוֹם אֶת הַיֹּפִי, אֶלָּא בָּאִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי –
פּוֹעֲלֵי הַזֶּבֶל, מַשָּׂאִיּוֹת הַזֶּבֶל, סַפְּפוֹ, הֵם הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה.

בגדי המלך היפים יכלו לעטר את גופו של המן או של מרדכי באותה מידה, לפי החלטתו של אחשוורוש. פרשת תצווה מלמדת אותנו כי מי שראוי לבגדי פאר היא הכהונה. ניתן לפרש כי היא ראויה לבגדים אלו כהנהגה הערכית של העם, כמי שקרובה ביותר לאל. הבגדים הם אמצעי לסימון הטוב כיפה, האתי כאסתטי.

החיבור בין הטוב והיפה אינו הכרחי, כפי שסבר אפלטון. הוא מחייב החלטה חברתית לכפור בסגידה לאידאל יופי כזה או אחר, סגידה שמנותקת מערכים מוסריים. כדי שהטוב והיפה יהיו אחד, נדרשת תרבות שתזהה את מי שמיטיב עם זולתו ועם החברה כולה, ותעניק לו גלימה וכתר.