הראיון של משפיען ואיש התקשורת טאקר קרלסון עם שגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, צבר יותר מ-3.75 מיליון צפיות ביוטיוב תוך פחות משבוע. לאורך יותר משעתיים וחצי התווכחו השניים, המייצגים קצוות שונים במפלגה הרפובליקנית ביחסם לישראל, על הטעמים לתמוך ולהתנגד לברית בין ישראל לארה"ב.
הראיון זכה לסיקור נרחב בעיתונות הישראלית, האמריקאית והערבית, בעיקר בשל שלל אמירות פרובוקטיביות. אולם חלק מרכזי במהלך שמנסה קרלסון לקדם בלט פחות בסיקור, ובישראל במיוחד: הממד התיאולוגי. את עומק הזווית הזו אפשר לזהות דווקא בשני הראיונות שפרסם קרלסון ביומיים שקדמו למפגש עם האקבי. באמצעותם הוא מבקש לקדם שינוי תאולוגי בתוך נצרות אמריקה, ולהחיות תפיסות נוצריות שנזנחו באופן שעשוי להחליש את הבסיס הדתי לתמיכה האמריקאית בישראל.
מאבק בין קצוות
הוויכוח בין טאקר קרלסון למייק האקבי משקף את השבר המעמיק בתוך המחנה הרפובליקני בנוגע ליחס לישראל. מצד אחד ניצב האקבי, מושל לשעבר וכומר אוונגליסטי המייצג את הזרם הניאו-קונסרבטיבי. עמדתו נשענת על הטיעונים המוכרים של הממסד השמרני: ישראל היא קו החזית של המערב מול האסלאם הרדיקלי, והסיוע לה הוא אינטרס כלכלי שמחזק את התעשייה והעובדים בארצות הברית. מעבר לכך, האקבי מבטא תמיכה אידיאולוגית ומשיחית בלתי מסויגת בזכות היהודית על הארץ.
מנגד, טאקר קרלסון הפך לקול הבולט של הימין הפופוליסטי והבדלני, שגולש לעיתים קרובות לנימות אנטישמיות. בשיחה ביניהם, בחר קרלסון להתמקד דווקא בסוגיית "זכות הדם". הוא הקדיש כ-20 דקות לדיון שנראה על פניו כהתעכבות קטנונית, במסגרתו אף הציע שיהודים בישראל יעברו בדיקות DNA כדי להוכיח קשר גנטי לאברהם אבינו.
"מי הם צאצאיו [של אברהם] כעת?", הוא שאל את האקבי. "איך אנחנו יודעים מי הם? מה שאתה אומר הוא שלאנשים מסוימים יש זכות על אזור שנוי במחלוקת רבה. הם בעליו במובן עמוק כלשהו. אז אני חושב שזה הוגן לשאול: מי הם ואיך אנחנו יודעים?". האקבי השיב לו שאם אנשים סוגדים לאותו אלוהים והולכים לאורו של אותו תנ"ך, מתפללים לכיוון ירושלים ומבקשים לחזור לשם "האם זה לא נותן לך רמז קטן מי הם?".
מייק האקבי, ציוני נוצרי מוצהר, מהווה סמל מובהק לברית אסטרטגית בת חמישה עשורים: המחויבות האוונגליסטית למדיניות חוץ ניצית ולתמיכה מוחלטת בישראל. ברית זו אינה רק דתית, אלא מהווה את עמוד השדרה הפוליטי של התמיכה הרפובליקנית בישראל, ובפרט בימין הישראלי ובמפעל ההתנחלויות. הניצחונות הצבאיים של ישראל מאז 1967 נתפסים כביטוי של השגחה אלוהית ולא רק כהישג גאופוליטי.
תפיסה זו, הנקראת "דיספנציאליזם", מחלקת את ההיסטוריה ל"דיספנציות", שלבים של התקדמות, ורואה בהקמת מדינת ישראל שלב היסטורי חדש. היא קובעת כי ריבונות יהודית בארץ והקמת בית המקדש הן תנאי הכרחי ובלתי נמנע בדרך לחזרת המשיח ישוע וכינון מלכות אלף השנים.
קרלסון מאתגר את התמיכה בישראל לא רק מבחינה מדינית אלא גם תאולוגית, כפי שמשתקף היטב בסדרת הראיונות שפרסם ביומיים שקדמו למפגש עם האקבי. ב-18 בפברואר בחר קרלסון לארח את דאגלס וילסון, כומר נוצרי לאומני המציע תפיסה מתחרה לציונות הנוצרית ומחייה את "תאולוגיית ההחלפה". בפתח הראיון פרס וילסון את משנתו ביחס ליהודים ולישראל וקבע: "הברית החדשה מלמדת אותנו שהכנסייה הנוצרית היא היורשת של כל הבטחות אלוהים לישראל. בניסוח אחר – הכנסייה היא ישראל".
דברים אלו מהווים חזרה ישירה ליסודות התאולוגיים העתיקים של הנצרות כלפי היהדות. לאורך ההיסטוריה, הנצרות פיתחה את מה שנודע כ"תאולוגיית ההחלפה" – התפיסה הגורסת כי כעונש על דחיית ישוע, החליף אלוהים את עם ישראל בכנסייה, ואת התנ"ך המקורי ("הברית הישנה") בברית חדשה.
תהליך זה לא נותר במישור התאולוגי בלבד. מדובר בתפיסה בעלת השלכות היסטוריות הרסניות. למעשה, ניתן למתוח קו ישר בין תאולוגיית ההחלפה לבין עלילות הדם, המרות הכפייה, האינקוויזיציה וגירושי היהודים שעיצבו את פני ימי הביניים.
כיום, שינוי התשתית התאולוגית דרוש להתרחקות מישראל; שכן אם הכנסייה היא "ישראל האמיתית", הרי שכל הפריבילגיות הדתיות וההבטחות הטריטוריאליות שהיו מזוהות עם העם היהודי לא כל כך חשובות. לפי גישת וילסון, אין עוד מקום לרעיון של מסלולים נפרדים לעם ישראל ולכנסייה, וממילא אין כל צידוק דתי לייחס למדינת ישראל המודרנית מעמד מיוחד או זכויות עודפות.
ב-19 בפברואר, יום לפני הראיון עם האקבי, טאקר מפרסם ראיון עם ד"ר פארס אברהם, אמריקאי-פלסטיני נוצרי המוביל עמותה התומכת בקהילות נוצריות במזרח התיכון ובישראל. בראיון זה הוא מכנה את הציונות הנוצרית כבגידה בישו.
בעוד הראיון עם האקבי נושא ממדים פוליטיים מובהקים ובחלקו עוסק בתאולוגיה, בבחירה של קרלסון לראיין אנשי דת אנטי-ציונים הוא מחייה את התפיסה לפיה הנצרות מחליפה ומייתרת את היהדות. לפי תפיסה זו, לאחר שהיהודים דחו את ישו, אלוהים הפר את בריתו עם עם ישראל ואף החליף את הברית "הישנה" (התנ"ך) בברית החדשה.
אמונת "תאולוגיית ההחלפה" הזו, שהייתה מרכיב מרכזי במחשבה הנוצרית לאורך ההיסטוריה, מוצגת בראיונות של קרלסון לא רק כתזה דתית אלא גם כמסגרת פוליטית. דרך הבחירה להבליט קולות אנטי־ציוניים בתוך הנצרות, הוא מבקש לערער את ההנחות התאולוגיות שעליהן נשענה לאורך עשורים התמיכה האוונגליסטית בישראל.
המהלך שקרלסון מנסה לקדם מצייר אופק שבו ישראל נתפסת כמדינה ככל המדינות, בלי מעמד דתי ייחודי ובלי הצדקה תיאולוגית יוצאת דופן. בתוך ההיגיון הזה, היחלשות הקשר הדתי עשויה להפוך גם לדרישה מדינית: צמצום המעורבות האמריקאית באזור ועמדה בדלנית יותר של ארצות הברית במזרח התיכון.
