"תמיד יש בארץ מלחמה, צריך להסביר לעובדים הזרים לאן ללכת", אומרת בעברית זורמת עם מבטא נפאלי כבד, אנה קומרי (50) שעובדת בישראל כמטפלת סיעודית מאז 2009. ביתה ברמת גן נפגע מטיל איראני במבצע 'עם כלביא'. מאז היא לא עובדת, חוששת להיות במקומות סגורים וסובלת מסחרחורות וטשטוש בראייה. "הגיעו אזעקות, ומהר מהר רצתי לחניון הסמוך, היו שם עוד ארבעה אנשים", היא מתארת. "פתאום רעש חזק חזק, נורא נבהלנו".

המערכה הנוכחית נגד איראן תפסה את קומרי לא מוכנה, עם חוויה קשה מהמבצע הקודם, במצב בריאותי קשה. היא עברה דירה כדי להיות קרובה לחבריה מקהילות הזרים בתל אביב, ההודים והנפאלים, כדי שיהיה מי שידאג לה ויטפל בה. "היום אני גרה בקומה הראשונה, ובעל הבית אמר שאפשר להיות בטוחים למטה, אבל אני ראיתי מה זה טיל. באזעקות בשבת בבוקר הייתי בהליכה, ורצתי למקלט שהיה קרוב. בלילה הלכתי לישון בתחנת הרכבת של אלנבי".

לפני שנה נפצעה קומרי בעבודה ולא יכלה להמשיך לעבוד כמטפלת סיעודית. עד אז סעדה כמה נשים וגברים. "אהבתי אותם מאוד מאוד, סבתא'לה נפטרה וזה מאוד קשה לי. כל הזמן רציתי לחזור לנפאל, לא הייתי שם מאז שבאתי לישראל, אבל כל פעם משהו אחר קרה. גם באוקטובר 2023 הייתי צריכה לחזור, קניתי כבר כרטיס, ואז המלחמה".

בסבב הקודם, באזעקה שקדמה לטיל שפגע בביתה, הייתה בבית בקומה השלישית בבניין ישן בלי ממ"ד או מעלית. בחניון הסמוך שרר כאוס עם פגיעת הטיל. "אמרתי למי שראיתי שצריך להגיע יותר נמוך, אז ב-4 עצרנו. אחרי הפגיעה היה המון רעש ואבק, צעקו לנו לעלות במדרגות, בקומה 2 התעלפתי לכמה זמן בגלל האבק והחול. כשהתעוררתי נזכרתי שלקחתי צעיף, במזל, כי היה קיץ, ואז שמתי אותו עליי והצלחתי להגיע לקומה 0. אולי אלוהים שמר עליי.

"ביציאה מהחניון היו המון זכוכיות, לא היה אף אחד. לאט הגיעו כוחות הצלה. הייתה עוד אזעקה ואז כבר פינו אותי לבית החולים". קומרי מספרת ששוחררה אף שלא הרגישה טוב, ונאלצה לשלם 600 דולר כי לא היה ברשותה טופס 17. "אם יש מלחמה לא צריך טופס 17, זה מאוד מאוד חשוב. זה פגע בי, אם לא היה לי כסף עליי לשלם לא יודעת מה היה קורה".

במרכז המשפחות שפתחה עיריית רמת גן בבית ספר סמוך הפנו אותה למלון שבו שהתה חודשיים כחלק מהפיצוי, ועוד חודשיים שילמה בעצמה בעזרת המשפחות שטיפלה בהן. רק אחרי 13 ימים הצליחה להוציא ציוד וחפצים מהבית שגרה בו בעזרת מתנדבי GiveBack. הרוב נהרס. "הדרכון וקצת כסף היו עליי. הרבה דברים נהרסו, מזל שיש בישראל אנשים טובים.

"אני חיה תודה לאל, מאוד שמחה, אבל לפעמים אני לא מרגישה כמו בן אדם. הייתי אחראית על האנשים שטיפלתי בהם, על סבתא. נשארתי עם המטופלים שלי שעות בבית חולים. הייתי בחורה חזקה, עכשיו אני נבהלת כל הזמן, מטושטשת. לאחרונה מטופלת אצל נט"ל, וגם אצל פסיכיאטר. מאז הכדורים אני מצליחה לישון".

בשבת בערב נרצחה מרי אן דה ורה, עובדת סיעודית מהפיליפינים, כשטיפלה באישה מבוגרת בבית שלא היה בו מיגון דירתי. "אנשים זרים צריכים להיות חופשיים ללכת למקלט. אם ההורים לא רוצים לקום, לא רוצים ללכת, זה לא נעים להגיד ככה, אבל אין הרבה זמן. אסור שאנשים ימותו, לא ישראלים ולא זרים, אבל אם ההורים לא רוצים ללכת למקלט, העובדים צריכים ללכת. זה צריך להיות החוק.

"אני פה מאז 2009 וראיתי הרבה מלחמות. אני מאוד מודאגת, זאת לא המדינה שלי אבל אני רוצה שהמלחמה תיגמר, ושאנשים לא ייפגעו יותר". בסבב הנוכחי קומרי הולכת לישון בתחנת הרכבת הסמוכה. "בלילה הראשון היה קר ממש. לא לקחתי דברים. היום חברים בישלו לי קצת כדי שאוכל. זה מאוד קשה פה, אני דואגת נורא. אני מאוד אוהבת את המדינה ואת האנשים. אני מרגישה שזה כמו משפחה שלי. רק צריך שהמלחמה תיגמר. זה קשה לי".