בית הספר אורט ביישוב הבדואי אבו-תלול, יחד עם יתר מוסדות החינוך השכנים לו, מהווים כיום את המיגון התקני היחיד באזור כולו. ראג'י אל-כרם, מנהל בית הספר, מספר ל'דבר' כי המתחם אמור לספק מיגון ל-6,000 איש מהסביבה, אך בפועל הוא מספיק לכאלף אנשים בלבד.
על אף המקום המצומצם, אל-כרם מסביר כי התושבים מגיעים ומעדיפים ללון אפילו בכיתות הלא-ממוגנות. "אנחנו פותחים את בית הספר לאנשים, כל מי שרוצה לבוא, מוזמן", הוא אומר, ומתאר את מציאות חייהם של התלמידים ומשפחותיהם: "הבתים הם פחונים, זה לא יכול להגן מנפילת רסיסים, אז לפחות שיהיו בבתי-הספר".
מצוקת המיגון בכפרים הלא-מוכרים בנגב אינה סוגיה חדשה. אל-כרם מציין כי מאז מבצע 'עם כלביא' הוא נמצא במגעים יחד עם ארגון 'מעוז' כדי להביא מיגון לאזור. "היו לנו עשרות ישיבות, ולצערי הרב, עד שהגענו למלחמה, לא הצלחנו להביא אפילו מקלט אחד", הוא משתף. הצוות המסור שמתפעל את בית הספר גר בסמוך, ונרתם למאמץ הקולקטיבי. "הם כל הזמן פותחים, נכנסים, ומשגיחים. אבל המצב הוא לא טוב. יש 150 אלף תושבים בכפרים הבלתי-מוכרים שאין להם מיגון. אנשים מתפללים שלא יפול טיל. אם יפול טיל, חס וחלילה, בכפר הוא ישמיד אותו לגמרי".
בצל האיום המתמיד, ככל מערכת החינוך, גם באורט אבו-תלול עברו ללמידה מרחוק. אולם, המעבר הזה חושף פערי תשתית עמוקים. "בינתיים אנחנו בקשר רציף עם התלמידים ועם ההורים, אבל בכפרים הבלתי מוכרים לרוב האינטרנט לא עובד. גם לא בטלפונים האישיים של התלמידים. אנחנו יוצרים להם קבוצות בוואטסאפ. אנו מתקשרים איתם דרך הוואטסאפ ושולחים חומר למידה".
לצד הדאגה לתלמידים, אל-כרם לא מזניח את הצוות ומקיים ישיבות עבודה סדורות. "אני לא שונה מהצוות, אני גר בכפר לא מוכר, ללא מיגון. חלק מאנשי הצוות נמצאים בצפון. גם שם המצב לא קל. אנחנו מדברים בוואטסאפ, ומתפללים שנעבור את זה בשלום. זה לא עניין של למידה, זה עניין של איך לשרוד את זה".
הוא מוסיף ומתאר את הנטל הנפשי שמונח על כתפי ההנהלה: "מאז שבעה באוקטובר אנחנו כבר מתורגלים לחיות בסיטואציות כאלה, זה לא קל, כי גם אנחנו בהנהלה צריכים שמישהו ירים אותנו לפעמים. ההשקעה שלנו צריכה להיות יותר בתלמידים. התחושה היא לא טובה, אבל אנחנו מנסים לעודד, ומנחמים אחד את השני שכולנו באותו מצב. אין יותר מלעזור לבוא ולהגיד מילה טובה". בתוך הקושי, אל-כרם מציין לטובה את מנכ"ל רשת 'אורט', רז פרויליך, שהתקשר והתעניין בשלומו וכיצד ניתן לעזור. "הרגשתי שמישהו רואה אותי. זה מעודד וזה מרגיע, שאנשים מרגישים בכאב של האחרים".
המלחמה פוגשת את התושבים בעיצומו של חודש הרמדאן. למרות המצב, מספר אל-כרם כי אנשים מקיימים את מצוות החג ומנסים לשמור על שגרת הקהילה. "האנשים מתאספים ואוכלים ביחד, כי זה חודש מאוד דתי, ומיוחד. אנשים מתאספים ושואבים כוח אחד מהשני. זה מאוד חזק שאנשים יושבים ביחד, אוכלים ביחד. הם עושים את זה בהנאה, אבל גם חוששים שכל הזמן תהיה אזעקה".
"זו תקופה קשה לכולם, אבל אנחנו מדברים על אוכלוסייה שפשוט מאוד אין לה מיגון, וגרה בתנאים מאוד קשים. אנחנו מתפללים ברמדאן שנשרוד את המלחמה הזאת. זה לא קל, אבל מתמודדים, אין דרך אחרת. החיים צריכים להמשיך". כאשר יש אזעקה, מנסים התושבים למצוא מקום קצת יותר בטוח, והאמת המרה נותרת בעינה: "כשאתה עם המשפחה זה נותן לך כוח כדי לעבור את התקופה הזאת. אבל שאין ממ"ד, אז אין ממ"ד".
