"גשם ושמש
קשת למעלה
פירות ירקות
שדות מטעים פרדסים.
כל אלה מביאים חיוכים

חיוך פה, חיוך שם,
והלוואי שהיה לי חיוך כל הזמן.

דיבורים מעטים
מעשים גדולים
זוג אוהבים
בשדרה ירוקה
כל אלה מביאים חיוכים
חיוך פה חיוך שם

ואלוהים, בבקשה תעשה שיהיו לי סיבות –
לחייך כל הזמן"

("חיוך פה, חיוך שם", אריה צבי-אריק פרנקנטל. השיר הולחן ובוצע על ידי יוני בלוך כחלק מפרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גל"צ)

סתם/לא סתם

אם אריק לא היה מת, השיר "חיוך פה חיוך שם" שכתב, היה יכול להיות סתם שיר.

אם אריק לא היה מת היו לו סתם חיים. סתם בית, עם סתם אישה וסתם שלושה ילדים.

הוא סתם היה הולך לעבודה וסתם עומד בפקקים… ולא, הוא לא היה חשוב רק כי המוות שלו היה "לא סתם".

אולי הוא היה קצת חשוב: אם היה מצליח להיות פרופסור להיסטוריה כמו שחלם, או אם היה מצליח בצבא. אבל גם אז, הוא היה סתם, סתם בן אדם: סתם היה קופץ לקפה כי סתם היה באזור ולא הייתי מתרגש מזה כל כך… לא כמו עכשיו, שהמחשבה מעוררת בי געגוע, לא סתם געגוע, געגוע של 20 שנה.

אריה צבי-אריק פרנקנטל (תמונה מאתר 'יזכור')

20 שנה זה לא סתם, זה הרבה זמן למות. הרבה זמן לתמונה לדהות על הקיר.

מוות של אדם קרוב גורם לכך שדברים שפעם נראו סתם, פתאום נראים חשובים ודברים שנראו חשובים פתאום נראים סתם. כמו הפעם האחרונה שנפגשנו, ונפרדנו סתם. עכשיו זה נראה חשוב, גם הפעם הראשונה ששמעתי את בכי ילדיי, החתונה של הדר וליקה…

יש גם סתם רגעים רגילים, כמו סתם ארוחת שבת משפחתית, יום הולדת… ואריק? "לא סתם" לא שם.

אריק, בחלוף הזמן מתחדדת תחושת הפספוס של הרגעים האלו שלא יהיו:

זה שכבר לא תדע שמכבי עלתה לפיינל פור… זה סתם. אבל, זה שלא תדע שרצחו את רבין ולא תדע שיצאנו בסוף מלבנון זה חשוב, לפחות לך…

זה שלא תדע שלא מכניסים יותר טלכרט כחול לטלפון אפור ושלא תחליק את האצבע על אייפון, זה סתם… אבל זה שלא נשמע ממך יותר, זה קשה.

והערב, סתם עוד ערב חמים באפריל, יום הזיכרון שמוקדש לך ולכל מי שהלך "לא סתם".

הכבוד שנותנים לכם חשוב ומוצדק, אחרת היינו "סתם" עם ככל העמים.

אבל אולי, אם נתפלל חזק, אז בסוף, בעוד הרבה שנים, יום הזיכרון יהיה סתם עוד יום?

אולי אז, דברים חשובים, קיומיים, יהפכו לסתם דברים? ואולי גם נהפוך את הדברים שנראים עכשיו סתם לָדברים החשובים.

_________________________________

הקטע נכתב על ידי אופיר שאומן, נשוי לחן ואבא לארבעה בנים, בנו של סא"ל חיים יוסף (ספי) שאומן ז"ל שנהרג במלחמת לבנון הראשונה, ואחיו של אריה צבי (אריק) פרנקנטל ז"ל, חייל בחיל השיריון שב-6.7.1994 נחטף ונרצח על ידי חוליית מחבלים מארגון חמאס כשעלה על טרמפ בדרכו הביתה. בן תשע עשרה שנים היה בנופלו.

אריק שאף לתרום לחברה. חלומו היה להיות פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה ולהגיע לעמדות השפעה בפוליטיקה, כדי שיוכל לתקן את הטעון תיקון מבחינת יחסי דתיים-חילוניים, יהודים וערבים, ולתרום להשגת שלום באזור.

יהי זכרו ברוך.