ביום רביעי האחרון, ה-27/4, צעדו אלפים בתל אביב בצעדה של ההסתדרות ותנועות הנוער לציון האחד במאי – יום מאבקם של הפועלות והפועלים, המצוין מזה למעלה מ-130 שנה בכל העולם. אבל לא רק בתל אביב צעדו המונים – בשבת צעדו בנצרת אלפי מפגינים, וקראו לצדק חברתי, שלום, שוויון וסולידריות. בירושלים צעדו רבים נוספים, בטייבה נערך אירוע גדול, וכך בעוד ועוד אירועים בכל רחבי הארץ.
מעטים הם הימים או האירועים אשר רלוונטיים לכל-כך הרבה אנשים וקבוצות, כמו האחד במאי. העובדה הפשוטה היא שמאבקי עובדים שינו את מציאות חיינו, ואנו נתקלים בתוצאותיהם בכל יום – שכר מינימום, יום מנוחה שבועי, הגבלת שעות העבודה, זכויות סוציאליות, הזכות להתאגד, זכות השביתה – כל אלה ועוד הושגו בזכות עובדות ועובדים, שעמדו בסולידריות זה עם זה, האמינו שהם זכאים לצדק ולשוויון וכי בכוחם להיאבק על כך, ועשו זאת.
אין זה אומר, כמובן, שתמו המאבקים. גם כיום, שוק העבודה בישראל אינו שוויוני, וקבוצות רבות סובלות בו מאפליה – ערבים, נשים, עובדים פלסטינים מהשטחים הכבושים, עובדים מבוגרים, מזרחים, יוצאי אתיופיה וברה"מ, עובדי קבלן, להט"בים ועוד. לאפליה זו פנים רבות – היא מופיעה באי-קבלה לעבודה, בשכר נמוך יותר, בהפרה בוטה של זכויות עובדים, בפיטורין, בהתעמרות מצד המעסיקים והעמיתים לעבודה וכדומה. כל אלה דורשים מאיתנו להמשיך במאבק, לעמוד בסולידריות עם כל עובדת ועובד, ולהבין כי רק כך נוכל גם לנצח ולשנות את שוק העבודה והחברה הישראלית. גם אם נביט על העולם כולו, נבין עד כמה הסולידריות בין קבוצות מוחלשות חשובה, ועד כמה ההבנה כי לכולנו אינטרס משותף לבנות כאן חברה אחרת ושוויונית היא קריטית. אנו עדים עתה לעלייתו של ימין מסוכן, שונא זרים ומיעוטים, שמקדש את הלאומנות, ואינו מהסס לזרוע פחד ושנאה בין אנשים שונים. מטראמפ באמריקה, דרך ארדואן בטורקיה, לה-פן בצרפת, וכמובן הימין כאן בישראל, בראשות נתניהו – כוחות אדירים מנסים לשלוט בנו באמצעות כלים של הפרד ומשול, ולהרוויח ולצבור עוד כוח על גבינו. מול אותה הפצת השנאה, מול ההפרד ומשול הזה – רק סולידריות אמיתית יכולה לנצח, וסולידריות כזו יכולה להיבנות רק במקום בו אנשים שונים פוגשים זה את זה וניצבים זה לצד זה יום-יום – במקומות העבודה. לא סתם, אחד הנתונים החשובים ביותר הוא שבמקומות עבודה מעורבים ליהודים וערבים, רמת המתיחות והשנאה נמוכה מזו שבאוכלוסייה הכללית. זהו נתון שעלינו ללמוד ממנו, ולהבין שהוא זה שמתווה לנו את הדרך למאבק.
להסתדרות – בהיותה ארגון העובדים והתנועה החברתית הגדולה בארץ – ישנו, כמובן, תפקיד חשוב ביצירת אותה סולידריות, ובמתן גב ותמיכה למאבקי עובדים. על-כן עולה השאלה – מה משמעותו של האחד במאי עבור מי שמבקשת לעמוד בראש ארגון זה, חה"כ שלי יחימוביץ', ומה משמעותו עבור בני בריתה, חה"כ איתן כבל, או השר לשעבר אבי גבאי? כפי שצוין קודם לכן, סוף-השבוע האחרון עמד בסימן אירועים רבים לציון האחד במאי, אבל קולה של יחימוביץ' לא נשמע בנושא, וגם בעמוד הפייסבוק הפעיל שלה אין כל התייחסות ליום זה. יחימוביץ' מבקשת להביא רוח של התחדשות להסתדרות – ואין חולק שגוף זה צריך גם לדעת להתחדש ולא להישאר מאובן – אבל גם מסורת היא חשובה, וכמוה ההיסטוריה. מי שמתעלם מהאחד במאי, סימני שאלה רבים עולים סביב כנותו כאשר הוא מדבר בעד מאבקי עובדים. לכן, אני מעלה בפניי חה"כ יחימוביץ' את השאלה, ואשמח לתשובה: מה אומר לך האחד במאי?
