עבר כשבוע מאז ניחתה על ה'אומה קרועת הלב אך נושמת'[1] מכה אשר החשיכה את אור העיניים: נשיא גרמניה לשעבר נאם בעצרת הנעילה של יום השואה והגבורה בבית לוחמי הגיטאות. דבר נאומו נשמר בסוד.

במכתב תשובה של מנכ"לית הבית, דר' ענת ליבנה, להוד לייש, חבר הנהגת הנוע"ל ודרור ישראל, היא כותבת: "ועתה לסיפור 'ההונאה': אכן גאוק לא אמור היה לנאום ולא רצה בכך. אלא שבימים האחרונים שלפני העצרת הופעל עליו לחץ כבד של התקשורת להתראיין או לצאת בהצהרה משותפת עם הנשיא ריבלין. לכן ממש יומיים לפני העצרת קיבלנו הודעה מבית הנשיא שינאם כנראה. הנאום הגיע ביום העצרת בצהריים ומיהרנו לתרגמו. האמת היא שלא ראינו בכך בעיה, ולא מצאנו לנכון להודיע על כך… לא היה כאן שום זדון ושום תרמית."

זאת אומרת, עמדו בפני המארגנים, יומיים שלמים להודיע לציבור הישראלי על נאומו של גאוק. אך הם לא חשבו כי מדובר בעניין שחשוב למוסרו לציבור. הבחירה שלהם נותרה בעינה – לכפות על הציבור פרידה מהעול הכבד של עמידה איתנה וללא פשרות מול כל ניסיונות ההכחשה וההשכחה. פרידה מהעול מבחירה לא לקחת כספי שילומים. פרידה מעול צוואת המייסדים – לוחמי הגיטאות.

עבר רק שבוע ומחר, ערב יום העצמאות למדינת ישראל, עתידה להינחת עלינו מכה נוספת אשר גם היא תחשיך את אור העיניים – 'משואת התפוצות'. שני יהודים אמריקאים, חשובים ככל שיהיו, עתידים להשיא משואה לתפארת מדינת ישראל.  ההסבר שנמסר מלשכת השרה רגב הוא שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו.  זה נכון, אבל מדובר בעצמאות ישראל. שוב, חשובים ככל שיהיו האורחים המכובדים, העצמאות שלנו תלויה קודם כל וראש לכל בנו – אזרחי ישראל. בגופנו, בכוח עבודתנו ובנפשנו, אנו בונים עצמאות לישראל.

חשוב לציין ולהזכיר: מדובר ביום העצמאות למדינת ישראל. במשך 68 שנות קיומה לא עלה אף לא אחד שאינו אזרח הריבונות השלישית אל הבמה ביום זה. 12 המשואות מציינות את 12 שבטי ישראל ששבו אל הארץ בתקופת השופטים והמלך שאול והיוו את נקודת ההתחלה של בית ראשון. על עליית הקהילה האתיופית ארצה, לפני כשלושים שנים, נאמר ונכתב כי הם בני שבט דן האבודים השבים לארצם.

נראה כי  'לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב', תמצית הכמיהה לציון, כפי שכתב רבי יהודה הלוי במאה ה-11, הוחלפה ל- ליבי בסוף מערב ואנכי במזרח.

כן. אני גאה להיות במזרח. ולא. ליבי אינו בסוף מערב. אין אפילו כמיהה קלה למערב. ישראל עבורי היא מכל הבחינות שניתן להעלות על הדעת – 'נס, האחד, שאין שני לו' שהוגש על מגש הכסף – לוחמי ולוחמות חירות ישראל מכל הדורות. כך אלתרמן.

אז מה הפריע לי בעצרת הנעילה בלוחמי הגטאות? ומה יפריע לי מחר, בטקס הדלקת המשואות?

אחדות הגורל שלי היא קודם כל וראש לכל עם שותפיי לבניין מדינת ישראל. זו ברית דמים (היום ערב יום הזיכרון) וברית חיים. זו אחדות גורל שאיננה מובנת מאליה, יש לקום יום יום ולעבד אותה, לעמול עליה, לייצור אותה. לתחושתי, עקת הקיום בישראל דוחקת לפרישה מאחדות הגורל ומוצאת לעצמה נתיב בהתפתחות הדרגתית של שנאה עצמית. כל זאת באיצטלה של 'נורמליזציה' מחד או הכרה בכך שקיום יהודי באשר הוא, הוא שווה ערך לקיום יהודי בישראל ומכך צריך להסיק כי אין חשיבות במפעל העלייה לישראל, מאידך.

במקום לרעות בשדות אחרים (לא זרים!), בימים המקודשים האלו – יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות, נהיה עם עצמנו. עם חשבוננו עם עצמנו. ונפשנו, נפש יהודי, תהיה נרגשת ונרעשת. תהיה הומיה. זה חלק בלתי נפרד מהתקווה.

[1] מתוך 'מגש הכסף' – נתן אלתרמן

רועי יסוד הוא רכז תנועת הנוער העובד והלומד