הנוף הפסטורלי של תחילת האוויר במושב כפר יובל היה אתמול (שלישי) מתעתע במיוחד. על רקע פריחת מטעי פרי ורדרדה ושמי תכלת צלולים, ולאחר 15 חודשי שקט, צימר 'נוף הגליל' של משפחת פרץ חטף פגיעה ישירה. לא היו פגיעות קשות בגוף, אך לבית נגרם נזק משמעותי. לפי אנשי מס רכוש הבית נפגע, ככל הנראה, מרקטת קטיושה ישנה ששוגרה מלבנון.

"הפגיעה הבוקר הגיעה משום מקום. אפילו לא היתה אזעקה", אומרת ל'דבר' ורדינה שלום הלוי, שכנה של משפחת פרץ ובעלת הפנסיון לחיות מחמד 'פאפי ריזורט'. "היה בום כזה, שכל הבית רעד. רק במזל לא היו חיות מחמד בפנסיון". לא תמיד פגיעות במושב הסתיימו כך: בינואר 2024 נהרגו שניים מפגיעת טיל קורנט בבית מגורים בכפר יובל: הלולן וחבר כיתת הכוננות ברק איילון, ואימו, מירה איילון.

שלום הלוי קיוותה לצאת, כבכל בוקר, לסבב האכלת החתולים במושב. "בעלי הציע שלא אצא היום, כי התחילו לשגר כטב"מים מכיוון לבנון. במקרה כזה אי אפשר להסתתר ברחוב. לא תמיד אפילו נשמעת אזעקה". למרות שהסכם הפסקת האש מנע ירי לעברם במשך יותר משנה, ההתחממות בגזרה לא הפתיעה אותה או מישהו מתושבי המושב. "השאלה לא היתה האם תימשך הלחימה, אלא מתי. כל מי שגר באזור הבין שכל עוד חיזבאללה יושב מעבר לגבול, הוא ינסה להתעצם מחדש".

מדבריה של שלום הלוי, ושל שכניה למושב ולאזור, עולה תובנה ברורה. עד כמה שפגיעת הטיל מאיימת, היא לא משתווה לטראומת הפינוי. "זה היה פינוי ארוך ומיותר. על זה יש הסכמה גורפת בכפר", שלום הלוי אומרת בהחלטיות. דבריה מהדהדים את הצהרתו מהשבוע שעבר של מפקד פיקוד הצפון, האלוף רפי מילוא, כי התו"ל הצבאי לגבי גבול הצפון רואה בפינויים נחלת העבר. ביום שני חזר האלוף מילוא על ההבטחה: "תיגברנו משמעותית את סדר הכוחות בגבול, ואנו ערוכים לקליטת כוחות נוספים. אנחנו לא נפנה אתכם".

"הילדים מכריזים: 'זה פיצוץ שלנו'"

גם בקיבוץ כפר גלעדי השכן מסרבים להתרגש מהתחממות הגזרה. חברי הקיבוץ לא מתפנים, ולא מוותרים על החגיגות. המקלט המרווח מתחת לחדר האוכל מקושט באווירת קרקס. ילדי כיתות א'-ב', בתחפושת הרמיוני גריינג'ר, מלכת הלבבות וספיידרמן, משתובבים עם עמית הליצן שהגיע לשמח.

רכזת התרבות של הקיבוץ, עמי פיליפ קרול, מנצחת על החגיגות. "מהבוקר מגיעים לחגוג במקלט בסבבים לפי קבוצות גיל", מספר בן זוגה, בן פיליפ קרול (38), מלווה בשלוש מארבעת בנותיו וחברותיהן. בבוקר חוגגים ילדי הגנים ובית הספר היסודי, ובערב יגיע תור הנוער והצעירים.

בימי מלחמה הופך המקלט למועדון קהילתי, שבו מקיימים גם פעילויות לילדים. "כקהילה, החלטנו לנצל את המשאבים שיש לנו, ולא לוותר על השפיות של הילדים", אומר קרול, "נעשה מה שאנחנו יכולים כהורים, כקהילה, כקיבוץ, כדי לקיים חיים נורמליים". ריבוי הילדים ובני הנוער מעיד על כך שמרבית ההורים החליטו להישאר, גם כשמסביב קולות המלחמה מתגברים.

"הילדים לא נלחצים, הם רגילים למצב", אומרת יעל מגל, חברת צוות צח"י (צוות חירום ישובי) של הקיבוץ. "כל פיצוץ שנשמע, הילדים מייד מכריזים: 'זה שלנו'. יש משהו מרגיע בידיעה שצה"ל על הגדר".

פגיעת הטיל מעבר לכביש לא מערערת?
"הוותיקים לא מוכנים לדבר על פינוי בכלל. החוויה של להיות עקור שנתיים נחרטה עמוק בתודעה של האנשים".

חברת הקיבוץ רינת בקר, מספר ש"מאז שחזרנו, כל הזמן היו בומים מעבר לגבול. לדבריה, "החזית הזו מעולם לא הסתיימה. אנחנו לא אנשים שמהללים את המלחמה או ששים אלי קרב, אבל אנחנו צריכים שצה"ל יהיה על הגבולות ויגן עלינו".

בקר אומרת שמאז החזרה מהפינוי הואץ תהליך המיגון של הקיבוץ, ורוב הבתים כבר מצוידים בממ"דים. "כל ההפצצות האלה לא נעימות, אבל אין ספק שבמרכז הארץ יותר גרוע. הטילים שמגיעים מאיראן הרבה יותר מפחידים מהכטב"מים של החיזבאללה".

אם יש משהו שמצרים עליו בקיבוץ, זה המועד שנבחר להסלמה. "חבל שזה בא על פורים", היא אומרת בקריצה, "אם כבר חיכינו כל כך הרבה זמן, אפשר היה לדחות את זה בעוד כמה ימים".

רוקדים על גג המקלט

גם בקריית שמונה לא מוותרים על השמחה. בבית משפחת סגרון מקיימים את משתה פורים המסורתי, אמנם השנה בצנעה יותר מהרגיל, קרוב למקלט. המשפחה המורחבת המוכרת בעיר התכנסה בחצר, אבל החגיגות, המוזיקה והריקודים גלשו לרחוב. שכנים מכל עבר מצטרפים לשמחה ומרימים כוסית לימים שקטים יותר. השנה שותים, רוקדים, ובו בזמן האוזן כרויה לאזעקה שאולי תבוא. כשהילדים רוקדים על גג המקלט, רוח האדם גוברת על רוחות המלחמה.

ברחוב הראשי של מטולה, ההסלמה מורגשת, ורוב בתי הקפה סגורים. משפחות רבות עוד לא חזרו למושבה, ואוכלוסייתה מורכבת בימים אלה מתמהיל מעניין של תושבים ותיקים, סטודנטים, צעירים, מתנדבי מכינות ושנת שירות שהגיעו לאחרונה, וכן משפחות חדשות ומרובות ילדים מהציבור הדתי לאומי.

בבית הקפה 'בלה' של מירי מנשה ויונתן דיויס יושבים צעירים ושותים קפה בשמש. "החלטתי לפתוח כי אנשים צריכים שפיות, צריכים לנשום", אומרת מנשה. למרות שהחליטה לא לפרסם הבוקר את הפתיחה בקבוצות הווטסאפ האזוריות, הצעירים מגיעים, לא מוותרים על אווירת החג.

מבחינת מנשה, חשוב לשמור על פרופורציות. "היינו מפונים, בן זוגי ואני גוייסנו למילואים, וחזרנו כי זה הבית". הדי הפגזים מתערבבים במוזיקה שבוקעת מהרמקול, שיר של 'שוטי הנבואה' שמבטיחים ש"הכל יהיה בסדר, הכל יהיה פנאן". הסלמה זמנית לא מטרידה אותה, אך לדבריה היא גם לא שאננה: יש מקלט מאחורי בית הקפה, וכולם מכירים את הנוהל. "אנחנו כאן לא מאתמול. מבחינתי, התפקיד שלי הוא לשמור על החיים בכל המובנים. גם במובן של פשוט לחיות".