זאב שרון לא ישכח לעולם את צהרי יום חמישי, אסרו חג השבועות, ה-15 ביוני 1967. הוא היה חייל בפלוגת הטירונים בגדוד 13 של חטיבת גולני, כשנשלח עם חבריו אל מוצב סורי נטוש ברמת הגולן, שזה עתה נכבשה על ידי צה"ל. כשנכנסו לסרוק את המוצב נשמע פיצוץ עצום, ממנו נהרגו במקום 11 מחיילי הפלוגה. ההרוגים נקברו בקבר אחים בהיעדר המשפחות, שלא קיבלו הסברים על נסיבות האירוע. האירוע זכה להתייחסות מעטה בתקשורת, ולא זכה להנצחה ממלכתית עד היום. בחמש השנים האחרונות מקדיש שרון את כל כוחותיו כדי לגלות את האמת על האירוע שטלטל את חייו, ולהנציח את האסון שנשכח.

זאב, כיום בן 67 ומתגורר בקרית אתא, הכיר את ההרוגים באירוע באופן שטחי בלבד. לדבריו, הוא נכנס לחקר הפרשה למען בני משפחותיהם, שנותרו עד היום עם שאלות קשות על מות יקיריהם. "יש כנראה אנשים שהם עקשנים", הוא מספר, "כששואלים אותי, אני אומר שנכנסתי בשביל ורדה זנדני (אחותו של אחד ההרוגים באסון, עובדיה זנדני ז"ל – מ.ר.). היא מסתובבת כבר חמישים שנה עם התמונה של אחיה, מחפשת אנשים שיודעים משהו על האירוע, ומוכנה לנסוע לכל מקום בארץ בשביל לשמוע כל בן אדם שיגיד שהוא זוכר משהו על אח שלה. צריך שזה יהיה, בשביל הצדק".

זאב שרון (צילום: דבר ראשון).

"שמענו פיצוץ ענק"

"בזמן מלחמת ששת הימים היינו עם הפלוגה המסייעת של הגדוד בעיירה הסורית בניאס", נזכר שרון, "התכוננו ללוחמה בשטח בנוי, אבל בסוף לא היה נגד מי להילחם. אחרי זה הגענו לקוניטרה, וכשהלחימה נגמרה העלו אותנו לבית המכס, שהיה מתחם של הצבא הסורי. היינו צריכים לעבור בבונקרים סורים ולחפש שלל, ובמקרה הצורך להוציא החוצה תחמושת או כלי נשק שהסורים השאירו".

המבנה המרשים של בית המכס העליון נמצא מזרחית לקיבוץ גדות שבעמק החולה, ומערבית לקצרין. הוא הוקם בשנות ה-20 על ידי שלטונות המנדט הצרפתי, בסמוך לגבול עם המנדט הבריטי. במלחמת העולם השנייה בוצר המקום מחשש לתקיפה בריטית, ובמלחמת העצמאות שימש כבסיס של הצבא הסורי. כך היה עד 1967, כאשר המקום הופצץ על ידי מטוסי חיל האוויר ונכבש בידי צה"ל.

"התארגנו לארוחת צהריים, ואחר כך התחלקנו לשלוש קבוצות – קבוצה אחת נכנסה לבונקר הסמוך, קבוצה נוספת, שבה הייתי גם אני, ירדה כמה מטרים דרומה, והקבוצה השלישית ירדה יותר דרומה, לכיוון גדות. פתאום שמענו פיצוץ ענק, ראיתי עמוד עשן והתחילו לעוף עלי אבנים. זה נשמע כמו פצצת מרגמה, אז נכנסתי מהר לתוך הבונקר. הייתה דממה. אחר כך הושיבו אותנו, אף אחד לא אמר כלום. עשינו סריקות, אני מצאתי חתיכה של רגל, היו חתיכות של אנשים על העצים. אספנו אותם בידיים, היתה שם חתיכה של קנה שרוף. בקושי היו איברים שלמים. כולם נכנסו בשמיכה קטנה, והבונקר נעלם כלא היה". ככל הנראה היה הבונקר ממולכד, ולא נבדק כנדרש על ידי חבלן בטרם כניסת החיילים אליו.

בור בכניסה לבונקר בבית המכס (צילום: דבר ראשון).

באירוע נהרגו החובש הפלוגתי נסים צאיג, סמל המחלקה אהרון ג'מיל, מפקד הכיתה אלי בן יקר ושמונה טירונים – יעקב איטח, גבריאל תמם, שמואל לוי, אברהם בסון, אלי קרן, יוסף אלישע, יעקב עזר ועובדיה זנדני. הם נקברו בקבר אחים בנהריה, והמשפחות לא הוזמנו ללוויה. על מצבותיהם נכתב רק "נפל בקרב ברמת הגולן במלחמת ששת הימים".  בהמשך הועברו שניים מההרוגים, שגופותיהם נשארו יחסית שלמות וניתנות לזיהוי, לקבורה בבתי עלמין אחרים – עובדיה זנדני להר הרצל ואברהם בסון לקריית שאול.

שלושה ימים עד שהמשפחות קיבלו את הבשורה

מיכל זנדני, אחותו של עובדיה זנדני ז"ל, היתה בת 16 במות אחיה. ביום האסון היתה מיכל בבית המשפחה במושב ינון, לאחר יומיים של חופשת שבועות מהפנימייה שבה למדה. "שמעתי בחדשות שהיה פיצוץ ברמת הגולן ושנהרגו 11 חיילים", היא מספרת, "ידעתי שאחי משרת בגולן, אבל חיכיתי את השעות הקריטיות ואף אחד לא דיבר איתי, אז נרגעתי", היא מספרת.

"רק ביום ראשון הודיעו למשפחה על האסון, ולי, שכבר חזרתי לפנימייה, הודיעו רק ביום שני. חזרתי הביתה, התקרבתי וראיתי את ההמון מסביב לבית. הייתי בהלם. מספרים לי על איך הייתי באותו היום, אני לא זוכרת כלום. רק זוכרת שאני אומרת 'אמא, עובדיה, אמא, עובדיה'". עובדיה היה עבור מיכל אח בוגר ומודל לחיקוי. "למדתי ממנו המון, היינו דומים, היו לנו הרבה שיחות. הוא חסר לי היום, גם אחרי חמישים שנה."

בדיעבד הבינה מיכל שהתנהלות הצבא עם המשפחה לא היתה תקינה, ככל הנראה מתוך רצון לטשטש את המחדל. "קצין העיר היה אמור לגשת ישירות למשפחה, מלווה באחות ורופא, אבל אצלנו הודיעו למזכירות של המושב ומזכיר המושב הוא שהודיע להורים שלי", אומרת מיכל.

"במשך שנים לא אמרו למשפחות את האמת"

זאב מתאר תקופה אחרת, שבה המשפחות לא חיפשו מי אשם וקיבלו את רוע הגזירה, "משהו בין אמון לקבלת גורל", כהגדרתו. האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים יצרה אף היא חוסר קשב לסיפור על מחדל. ההרוגים הונצחו כחלק משלט ההנצחה של גדוד 12 בתל פאחר, על אף שלא השתתפו כלל בקרבות שנערכו במקום, וללא ציון נסיבות מותם.

"במשך שנים לא אמרו למשפחות את האמת", מוסיף זאב, "המשפחות שמעו כל מיני סיפורים על איך הילדים שלהם נהרגו. לאחת אמרו שנהרגו בקרב שהיה שם, לאחרים אמרו שהם עלו על מוקש. אחד החברים שנשארו בחיים מהמחלקה סיפר שאמרו לו לא לספר מה קרה שם כשהוא יוצא לחופשה". בסמוך לאירוע הוקמה ועדת חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת, אך תוצאותיה לא נמסרו למשפחות. "התיק סגור למאה שנים ואי אפשר לקרוא מה כתוב בו, אנחנו רק יודעים שהיו המלצות שאין להעמיד אף אחד לדין. אגב, התיק שלה נקרא 'ועדת חקירה מספר 1', כי זה היה הראשון שנעשה בשטחים הכבושים של הגולן". בצה"ל טענו בעבר כי נענו לפניית המשפחות לקבלת מידע ואפשרו להן להיפגש עם הגורמים המקצועיים.

האירוע פורסם לראשונה בספרו האוטוביוגרפי של משה גבעתי, אחד החיילים בפלוגה שנשארו בחיים, אך לא זכה לתשומת לב רבה. הפרשה קיבלה פרסום נוסף כאשר בשנת 2008 מצאה המשטרה שרידי עצמות אדם בבית המכס העליון. ההערכה היתה כי מדובר בגופתו של חייל סורי, אך יעקב דביר (בז'ה), מפקד הפלוגה, פנה לעיתון "מעריב" וחשף כיצד נהרגו חייליו במקום. בז'ה טוען כי לפני ששלח את החיילים לסרוק את הבונקר נאמר לו שהבונקר נבדק על ידי קצין חבלה, ומכאן הגרסאות חלוקות.

לאחר שנים בהן ידע את האמת ושתק, החליט זאב לחבור אל משפחות ההרוגים, איתן לא היה בקשר מאז האסון. למרות שההורים השכולים כבר אינם בין החיים, ביקשו האחים והחברים להנציח את יקיריהם וחיפשו את הדרך המתאימה לעשות זאת. הם עושים זאת בעצמם וממשאבים ותרומות שגייסו.

ההנצחה: "לא מקהה את הכאב, אבל נותן תחושה שעושים טוב לנופלים"

מאז האסון עמד מתחם בית המכס העליון נטוש. ב-2012 רכש היזם ליאו גלזר את השטח, במטרה להקים במקום מלון בוטיק. גלזר יצר קשר עם זאב שרון ומשפחות ההרוגים, והציע להקצות מקום ולסייע בהקמת פינת הנצחה לנופלים.

לצוות ההקמה חברו זאב , מיכל והמ"פ בז'ה. 11 עצי אלון הגליל כבר ננטעו לאורך הכביש, ובסמוך לכל עץ יוצב עמוד עם שם הנופל ותמונתו. ליד עץ האקליפטוס הגדול יוצבו ספסלי אבן שבהם יוכלו מבקרים במקום לשבת ולקבל הדרכה, ובסמוך יוצב גלעד עם אבן בזלת ופסוק מספר מלכים, המתאר את עלייתו של אליהו הנביא בסערה השמיימה: " וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב', ב', י"א). זאת בנוסף לשלט שיספר את סיפור המעשה ועמדת מסבירן בשלוש שפות.

גלעד בבית המכס העליון (קרדיט: חברת שיגן).

"להקים דבר כזה עולה כמה עשרות אלפי שקלים", אומר זאב, "התחלנו לעבוד בלי כסף ובמקביל להתארגן עם תרומות". לאחרונה הצליחו המשפחות להגיע לסכום המיוחל, והעבודות על האנדרטה צפויות להסתיים בקרוב.

"בשבילי זו סגירת מעגל", אומרת מיכל אונה, "זה לא מקהה את הכאב, אבל נותן תחושה שעושים טוב לנופלים ומנציחים את שמם בדרך מכבדת, כי נגזלה מהם ההזדמנות להיות מונצחים."