פרשות התורה נקראות מדי שנה במחזוריות, כמו העונות וגידולי החקלאות, אך הן גם משתנות יחד עם המציאות. סיפור חטא העגל נקרא במשך אלפי שנים, אך השבוע קריאתו מקבלת משמעות אחרת בישראל, כשהיא נעשית בזמן לחימה, בדריכות לקראת האזעקה הבאה. פרשת כי תשא, שבה מוצג חטא העגל, היא פרשה משברית וכואבת. הכאב הזה מהדהד בסופו של שבוע קשה, שבתחילתו טיל בליסטי שפגע בבית שמש גבה את חייהם של תשעה בני אדם, ומטפלת סיעודית של קשישה נהרגה אף היא מפגיעת טיל, בתל אביב.

הפרשה מספרת סיפור של בגידה עמוקה, אחד החטאים המפורסמים ביותר במקרא. בזמן שמשה מקבל את התורה מהאל על הר סיני, העם ממהר לצקת אליל לסגוד לו. העם פונה לעבודה זרה רק שבועות אחדים קודם לאחר שקיבל את עשרת הדיברות, שנפתחות ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ' ב-ג).

כשמשה יורד מההר הוא שובר את לוחות הברית, הורס את העגל, אומר דברי תוכחה קשים לעם, ואף שולח את בני לוי להרוג 3,000 אנשים שהיו מעורבים בהכנת הפסל. לבסוף הוא מוציא את אוהל מועד מחוץ למחנה כדי לדבר עם האל. ניכר ששובר הלוחות הוא אדם שבור בעצמו.

משה כבר שמע על חטא העגל בעודו על ההר, ואף סינגר על עם ישראל כשה' אמר שישמיד אותם. הוא יורד מן ההר עם לוחות הברית רק לאחר ששכנע את האל לחוס עליהם, אז מדוע נראה שהוא כואב וכועס כל כך? האם זו גישה חינוכית כלפי העם? האם מדובר באקט פרפורמטיבי שנועד לרצות את האל? או שמא הייתה זו סערת רוחות שפקדה אותו משראה את העגל במו עיניו?

"מדוע יסבול הצדיק?"

אחת התשובות העמוקות והמעניינות לשאלה הזו ניתנה במסכת ברכות של התלמוד הבבלי (ברכות ז' א). רבי יוחנן מתייחס בשם רבי יוסי לדיאלוג שמתקיים בין משה לה' באוהל מועד, אז מבקש משה: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות ל"ג יג). בעוד שהפירוש המקובל הוא שמשה מבקש לדעת את דרכו של האל כדי להישאר בדרך הישר, או כדי להורותה לעם ישראל, הגמרא נותנת פה תשובה אחרת. רבי יוחנן מסביר כי שאלת משה היא: "מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?"

הרב דב יוסף סולובייצ'יק, הוגה דעות בולט של האקזיסטנציאליזם היהודי-דתי ומהמנהיגים הרוחניים הגדולים של יהדות ארצות הברית והציונות הדתית, התייחס לפרשנות זו לדברי משה.

המסה החשובה 'קול דודי דופק', המבוססת על נאום שנשא ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק, נפתחת במה שסולובייצ'יק מגדיר בתור "אחת החידות הסתומות שהיהדות התלבטה בהם". הוא מתאר את משה: "אדון הנביאים כבר התחנן לאדון הכל בעת רצון ובשעת נטיית חסד ורחמים כי יאיר את עיניו בהלכה עמומה זו. דפק משה על שערי שמים וזעק: 'הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך… הראני נא את כבודך', מדוע ולמה יבואו ייסורים על האדם? מדוע ולמה יסבול הצדיק ויצליח הרשע?"

בהמשך הטקסט האלמותי הזה מתאר הרב סולובייצי'ק, נצר לבית בריסק החרדי האנטי ציוני, את משנתו הציונית על משמעות הקמתה של מדינת ישראל. הוא בוחר לפתוח אותו דווקא ב"חידת הפלאים של הסבל השולט – למראית עין – שלטון בלי מיצרים".

"יליד הגורל": שיתוק או אשליה מנחמת

סולובייצ'יק מתאר שני סוגי "אני" הנפגשים עם סוגיית הסבל: "אני יליד הגורל ואני בן היעוד". האבחנה הזו, שתפותח לחלוקה המזוהה עם סולובייצ'יק בין ברית גורל לברית ייעוד, מתחילה ביחס השונה לסבל.

את "האני הגורלי" סולובייצ'יק מתאר כ"דמות אובייקט". מפגשו עם הסבל הוא כמי שנקלע "בכף דינמיקה אטומה כשכולה מופנית לבר (לחוץ – י.א.). ישותו נבובה נעדרת פנימית, עצמיות ועצמאות".

במפגש מצמית וחסר אונים שכזה עם הרע, "האני הגורלי" מגיב בשני שלבים. ראשית הוא מבטל את עצמיותו וחווה את עצמו כ"אסור בשלשלאות של קיום בעל כרחו, עומד נבוך ומבולבל בפני המסתורין הגדול ששמו סבל… בשלב זה של מבוכה ואלימות, טמטום הלב ובלבול המוח, אין האדם שואל כלל לעילת הרע ומהותו. הוא סובל בדממה ונאנק ביגונו שהשתיק את התלונה וכבש את השאלה והחקירה".

לאחר מכן, משמתפוגג ההלם והשיתוק הראשוני, מתפנה האני הגורלי "להתבונן בסבל ולהקשות קושיות חמורות". עם זאת, גם בחקירתו הנוקבת, לכאורה, הוא מנסה באמצעים פילוסופיים-אינטלקטואליים "למצוא את השלווה וההרמוניה בין החיוב והשלילה", ולפתור את המתחים בין הטוב והרע. כך, אומר סולובייצ'יק בביקורתיות, האדם הגורלי "משתמש בכוח ההפשטה השכלית שחונן בו מאת הבורא עד כדי השליה עצמית – כפירה במציאות הרע בעולם". הפחד מהסבל ומהרוע חסרי הפשר מובילים את האדם להכחשת עצם קיומם.

"בן הייעוד": אחריות לגורל הזולת 

את דמות ה"אני הייעודי" סולובייצ'יק מתאר כמי ש"ניצב לעומת הסביבה שהושלך בה מתוך הבנת ייחודו וסגולתו, חירותו ויכולתו שלא לקפח במאבקו עם החוץ את מותו ועצמאותו". מתוך עמדה סובייקטיבית-קיומית זו, טוען סולובייצ'יק, "בוקעת ועולה זיקה מקורית אל בעיית הרע".

לדבריו, האדם הייעודי הוא ריאליסטי, ולא מכחיש את הרוע באקרובטיקה ספקולטיבית ופילוסופית. הוא גם איננו שואל שאלות עקרוניות על מהות הסבל ועל סיבותיו. הרב מגדיר את התמודדותו עם הסוגייה ככזו שנעשית "בשפתה של ההלכה הפשוטה", כלומר בהורדתה ליומיום, לשאלות החיוב והאיסור במצב של ייסורים.

האדם הייעודי פועל במציאות כסוכן חופשי וייחודי בתוכה, וכך הוא גם פוגש את הסבל. הוא אינו שואל לגביו שאלות כבירות אלא מנסה לפעול "לתיקונו ולהעלאתו". את פעולת התיקון הזו, מגדיר סולובייצ'יק במילה חסד, ומסביר: "חסד משמעותו מקיפה יותר מסנטימנט חולף, מרגשנות זולה; חסד תובע יותר מדמעה רגעית, ממטבע קרה. חסד – פירושו: התמזגות עם הזולת, הזדהות עם כאבו, הרגשת האחריות לגורלו". לדבריו, "ההלכה מלמדת אותנו כי עוון פלילי הוא בידי בעל הייסורים להרשות את מכאוביו ללכת לאיבוד, ולהישאר ללא משמעות ומטרה".

"הנתינה עלתה לך בחייך"

השרירותיות של הרוע פוגעת גם באנשים טובים. חוסר הפשר של הכאב מפציע ללא כל הסבר, והסבל נטול הצדקה. הדבר מתבטא בדבריה של סמדי כ"ץ, אלמנתו של אורן כ"ץ ז"ל שנהרג בפגיעת הטיל בבית שמש. "גם כשהיה לחוץ היית אומר לתת, והנתינה הזאת עלתה לך בחייך", ספדה לו, "עלית למעלה כדי לסגור את המקלט, וזה גבה מחיר כבד".

השאלה "מדוע צדיק ורע לו?" חותכת בבשר. מדוע זה שדאג לבטיחותם של כולם נספה באסון? מאז טבח 7 באוקטובר, הצטברו סיפורים רבים של אנשים שסייעו לזולת, ולמרות זאת, ולפעמים דווקא משום כך, שילמו מחיר כבד.

הרב סולובייצ'יק מפציר לא לשאול את "שאלת המדוע" בנוגע לסבל, שכן היא מובילה רק לאלם וביטול עצמי, או לחלופין להכחשת הרע ולהתרחקות המציאות הממשית. במקום זאת, הוא מציע את החסד – תיקון במעשים, באמצעות הושטת יד לזולת. ההצעה הזו מקבלת משנה תוקף בתקופות שבהן הסבל נוכח במיוחד, ורבים זקוקים לעזרה ולחסד.