בימים שבהם המדינה מתקשה לייצר מדיניות ברורה ולהעניק מענה למציאות המורכבת, האחריות עוברת, לפחות באופן חלקי, לידי המעסיקים. זה אולי לא התפקיד הרשמי שלהם, אבל זו המציאות. וכמו במצבים רבים של משבר, גם כאן נמדדת מנהיגות לא רק בהחלטות גדולות, אלא ברגישות אנושית בסיסית.

הבעיה המרכזית של הימים הללו היא לא רק ביטחון או כלכלה; היא היומיום. אין גנים, אין מסגרות, ואין שגרה. אלפי הורים מוצאים את עצמם מנהלים בית במצב חירום: ילדים שנשארים בבית ימים שלמים, מתחים בין אחים שמתגברים ככל שהמרחב מצטמצם, ואזעקות שמכניסות את כולם למעגל של פחד וחוסר ודאות.

בתוך המציאות הזו ישנם גם עובדים, ובעיקר עובדות. דמיינו אמא שבעלה גויס ונמצא בחזית. היא נשארה לבד בבית עם הילדים. היא זו שמפרידה בין האחים כשהמתח עולה, היא זו שמנסה לשמור על שגרה מינימלית בתוך כאוס, והיא גם זו שצריכה להיות מקור ההרגעה כשנשמעת אזעקה והילדים רצים למרחב המוגן. בתוך כל זה, מצפים ממנה לעזוב את הבית ולהגיע פיזית למקום העבודה כאילו מדובר בעוד יום עבודה רגיל. זו ציפייה שאינה רק בלתי מציאותית, היא גם לא הוגנת.

רוני רז, יו"ר ועד עובדי כלל ביטוח (צילום: עידן גרוס)

במצב כזה, עבודה מהבית אינה פריבילגיה. היא לא הטבה לעובדים מפונקים. היא תנאי בסיסי שמאפשר להורים רבים להמשיך לעבוד בכלל. בלי הגמישות הזו, עובדים רבים נאלצים לבחור בין האחריות המשפחתית לבין האחריות המקצועית – בחירה שאיש לא צריך להעמיד בפניהם בזמן משבר.

דווקא כאן נכנסת האחריות של המעסיקים. ארגונים שלא יחכו להנחיות מלמעלה, אלא יגלו יוזמה ויאפשרו עבודה מהבית, גמישות בשעות העבודה או הבנה למציאות הביתית המורכבת, יגלו דבר פשוט: עובדים שמרגישים שרואים אותם כבני אדם, מחזירים מחויבות גדולה יותר.

משבר הוא תמיד גם רגע של מבחן. לא רק לממשלה, אלא גם למגזר העסקי. השאלה איננה רק איך שומרים על רציפות תפקודית, אלא איך עושים זאת בלי לאבד את האנושיות בדרך. עבור אלפי משפחות בישראל, קצת גמישות מצד המעסיקים יכולה לעשות את כל ההבדל בין קריסה, לבין היכולת להמשיך להחזיק את הראש מעל המים.