עד לאחרונה עמד פרופ' חגי לוין בראש מערך הבריאות במטה החטופים. כעת, כשכל החטופים שבו לביתם, הוא מתפנה לעסוק בשורה של נושאים חשובים, ובהם השלכות העלייה בתוחלת החיים. "מערכת הבריאות לא ערוכה להזדקנות האוכלוסייה", קובע פרופ' חגי לוין, ראש איגוד רופאי בריאות הציבור. "אנחנו נמצאים על סיפו של שינוי. נדרשים יותר שירותים, יותר פיתוח, יותר אשפוזי בית, הרחבה של השירותים הסיעודיים – וגם יותר רופאים גריאטרים."

הדאגה של פרופ' לוין מבוססת. תוחלת החיים בישראל נמצאת בעלייה מתמדת, ובממוצע עומדת על 82.8 שנים. כבר היום שיעורם של בני ה־65 פלוס גבוה מ־12% מכלל האוכלוסייה בישראל. "ההוצאה הלאומית על בריאות לנפש בישראל נמוכה מהממוצע במדינות ה־OECD. אם לא נדע להשקיע, המצב שבו בחורף המחלקות הפנימיות מגיעות לאי־ספיקה, הצפיפות גדלה והתחלואה עולה – רק יחמירו. זה כמובן משפיע בעיקר על קשישים, ובתוכם האוכלוסיות הפגיעות יותר: העניים, הבודדים ואלו החיים בפריפריה."

"יש בישראל גישה של סולידריות חברתית, יש משפחתיות יש קשרים חברתיים חזקים – וזה חשוב לכולם, ובייחוד לקשישים. יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי חזק, שהוא תשתית טובה המאפשרת לבני אדם לשמור על תוחלת חיים גבוהה. יש הרבה דברים טובים"

"אם הייתי שר בריאות, הייתי שם את בריאות הציבור כנושא מרכזי", קובע לוין. "יש בישראל גישה של סולידריות חברתית, יש משפחתיות יש קשרים חברתיים חזקים – וזה חשוב לכולם, ובייחוד לקשישים. יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי חזק, שהוא תשתית טובה המאפשרת לבני אדם לשמור על תוחלת חיים גבוהה. יש הרבה דברים טובים."

"אבל", מזהיר לוין. "ראינו בשנים האחרונות את הפילוג והפיצול ואת הירידה בלכידות החברתית. חווינו חוויות טראומטיות קשות. יש היסטוריה מפוארת, ועכשיו צריך להתאים את עצמנו". נוכח הבחירות המתקרבות, לוין מוטרד מהעדר השיח על מצבם של הזקנים בישראל, ומכך שאין חברי כנסת ומפלגות השמות לנגד עיניהן את מצב הקשישים. הוא מודאג בעיקר מכך שבהיעדר כוח פוליטי, הדילמות יוכרעו רק בשדה הכלכלי. "אין שר בריאות. בעבר הייתה מפלגת הגמלאים. היה מי שראה אותם. אסור לנו להשאיר אף אחד מאחור. צריך לצמצם את הפערים ולא להגדיל אותם. זה דורש תכנון. אם נותנים לכוחות השוק לקבוע, זה ילך למקומות שבהם משקיעים כסף לא איפה שצריך, אלא איפה שכדאי."

"לאדם יש זכות לסביבה בטוחה, ולא מזוהמת. על קשישים זה משפיע הרבה יותר – הליווי בתוך מערכת הבריאות חייב להיות יותר מתאים. מי שאין לו בן משפחה שידאג לו בתוך המערכת, מי שאין לו, מי ידאג לו? ברור שאסור להשאיר אף אחד במסדרון, אבל להזדקן בכבוד זה הרבה יותר מזה. זה גם היכולת לצאת מהבית ולהתנייד. המרחב הציבורי צריך להיות מותאם גם לבריאים"

לוין נחרץ בנושא הזה ותומך גדול בהגדלת ההוצאה הממשלתית על בריאות. "צריך את חוק זכויות הבריא, לא רק זכויות החולה. לאדם יש זכות לסביבה בטוחה, ולא מזוהמת. על קשישים זה משפיע הרבה יותר – הליווי בתוך מערכת הבריאות חייב להיות יותר מתאים. מי שאין לו בן משפחה שידאג לו בתוך המערכת, מי שאין לו, מי ידאג לו? ברור שאסור להשאיר אף אחד במסדרון, אבל להזדקן בכבוד זה הרבה יותר מזה. זה גם היכולת לצאת מהבית ולהתנייד. המרחב הציבורי צריך להיות מותאם גם לבריאים."

כדוגמא, מביא לוין את גדי מוזס: "גדי שרד בשבי כשהוא בן 82. הוא שמר על עצמו מבחינה פיזית, קוגניטיבית ונפשית. כך מגדיר ארגון הבריאות הלאומי מהי בריאות: 'מצב של רווחה פיזית, נפשית וחברתית שלמה, ולא רק היעדר מחלה. תוך יכולת לנהל חיים פוריים מבחינה חברתית וכלכלית'. לא צריך להיות מסכן כדי לקבל זכויות."

הצעה אחת שלדעתו של לוין תגביר את הבריאות היא הקמת יחידות בריאות בתוך העיריות – יחידות שיהיו שותפות בקבלת החלטות על תהליכים עירוניים. "בקורונה ראינו שהקימו יחידות כאלה וזה עזר מאוד, כשיש אנשי מקצוע שיודעים לייעץ. היום מתכננים את התנועה במרכז העיר ולא חושבים איך זה יהיה עבור הקשישים. אנחנו יודעים שיש הרבה קשישים במצב של עוני אנרגטי, שלא מפעילים חימום או קירור כשצריך בגלל מחסור בכסף. אם הייתה יחידת בריאות ברשות המקומית, אפשר היה לאתר כל אדם שזקוק, לעשות ביקורי בית ולהעניק סיוע. כמדינה צריך לשים לב לכולם, כמו שעשינו במלחמה, ללמוד מהחירום."

סוגיה נוספת שלוין שם עליה זרקור, כמקרה מבחן, היא משך הזמן שבו אדם פוגש מטפל. לדעתו של לוין צריך להקדיש יותר זמן לכל מטופל. "מחקרים מראים שבמפגש רפואי המטופל נקטע אחרי זמן קצר, בייחוד עם אנשים מבוגרים. הרופאים מפספסים דברים חשובים, והמטופלים לא מרגישים שהקשיבו להם. קשישים צריכים שנתאים עבורם את המערכת, בעוד אנשי הכלכלה והאוצר מסתכלים על השאלה אם זה יעיל או לא – מעט כסף, הרבה תפוקה. לכן צריך מחויבות פוליטית להגדלת ההשקעה".

"אנחנו יודעים שיש הרבה קשישים במצב של עוני אנרגטי, שלא מפעילים חימום או קירור כשצריך בגלל מחסור בכסף. אם הייתה יחידת בריאות ברשות המקומית, אפשר היה לאתר כל אדם שזקוק, לעשות ביקורי בית ולהעניק סיוע. כמדינה צריך לשים לב לכולם, כמו שעשינו במלחמה, ללמוד מהחירום"

למרות האתגרים, לוין אופטימי מאוד. "אנחנו יכולים להיות מודל למקומות אחרים בעולם, בגלל היסודות הסולידריים שלנו, בזכות מערכת הרווחה ובזכות הפיתוחים הטכנולוגיים. אנחנו נבחנים בבריאותם של הקשישים, והרגישות החברתית הישראלית גורסת שעדיף להשקיע".