בבוסתן חקלאי קטן בלב המדבר מתרוצצים עשרות ילדים בגילאי שנתיים עד שש ורודפים אחרי חיפושיות זבל. כמה ילדים מוצאים זנב של חרדון, ומתווכחים האם מותר לקחת את הזנב, או שצריך להשאיר אותו בטבע.
'בוסתן במדבר' היא עמותה חינוכית שהקימה קבוצת הורים בפתחת ניצנה. בסמוך לגבול עם מצרים, מוקפים במדבר של צפון מערב הנגב, שוכנים חמישה יישובים זעירים, בהם מתגוררים כמה מאות תושבים – המושבים קדש ברנע, עזוז, כמהין ובאר מילכה, והכפר החינוכי ניצנה. הנסיעה לעיר הגדולה הקרובה, באר שבע, אורכת כשעה, והאווירה בהתאם. "יש כאן קצב אחר, אווירה של כבוד למדבר ולשקט שלו, למרחב הטבעי שסובב אותנו", אומרת עדי פינקלשטיין, תושבת באר מילכה.
ילדי הגן, שנמצא בניצנה הסמוכה, מגיעים לבוסתן פעם בשבוע ליום חוויתי בטבע, הכולל בישול בטאבון, טיפוס על עצים, קטיף ועבודות יד בחומרים טבעיים. האווירה הייחודית באזור הציתה בהורים חלום על בית ספר מקומי, שייקח את המיטב מכל זרמי החינוך הקיימים ומהטבע המדברי. עכשיו הם מזמינים משפחות ואנשי חינוך מכל רחבי החברה הישראלית להצטרף.
"אנחנו הקצה של המדינה"
בבאר מילכה, צעיר היישובים באזור, מתגוררות 37 משפחות. ביישוב שהוקם ב-2006 כולם מכירים את כולם, חלק מהתושבים מתגוררים בקראווילות, וחלקם בבתים אקולוגיים שנבנו בצורות בנייה שונות ומחומרים מדבריים. "חיפשנו מקום לגור באיזור הדרום", מספרת מיכל שר-שלום, תושבת המקום, "בועז, בעלי, קיבל הצעת עבודה באזור. גרנו שנתיים בניצנה ואז העברנו את עצמנו לכאן. זה משהו אחר מכל מה שמכירים במרכז. גם הניתוק והמרחק, וגם שהחיים מעורבבים פה עם הטבע באופן מיוחד, ובעקבות זה מגיעים לפה אנשים מיוחדים. זה פשוט הקצה של המדינה. כששואלים איפה אתה גר אז אנחנו מספרים – ליד עזוז", היא צוחקת.
כמחצית מתושבי באר מילכה הם חקלאים, וכך גם ביישובים הסמוכים. "מגדלים פה בעיקר גידולי חממות, שרי, רימונים, תבלינים, צמחי מרפא וגם כל מיני גידולי נישות. אנשים מגדלים תותים, אננס" מספרת עדי פינקלשטיין. האם המשבר בחקלאות הישראלית מורגש כאן, אני שואל. "זה כל הזמן ירידות ועליות, זה לא פשוט לחקלאים", עונה פינקלשטיין, "ככל שאתה חקלאי יותר ותיק אתה יודע לעמוד בעליות ובירידות. למי שמתחיל זה יותר קשה."
[mappress mapid="168"]
בנוסף לחקלאות פונים רבים מתושבי המקום ליזמות זעירה. "אנשים כאן ממציאים את עצמם", מספרת לילך חדד-טל, תושבת מושב כמהין, "יש כאן מדקרת ומישהי שרוקחת צמחי מרפא, וכל מיני שיעורים לגוף, פילאטיס, פלדנקרייז וכדומה. יש אנשים שעובדים בבאר שבע ושדה בוקר, וגם אנשי חינוך". במושב עזוז מתפרנסים גם מתיירות ומפעילים צימרים וחאן.
לקחת את הטוב מהכל
החזון של הורי המקום הוא לפתח את שיטות החינוך הייחודיות שמאפשר המדבר לכדי מוסד חינוכי שלם, שבתקווה יתחיל לפעול כבר משנת הלימודים הבאה. "אנחנו רוצים שצורות החינוך יהיו רלוונטיות לחיי הילדים", אומרת שר-שלום, "להפעיל סקרנות, חוויה ורצון ללמוד. הם יכולים לפגוש פה חרדון ולדבר עליו במשך שעה, ואנחנו רוצים להשאיר את הדברים האלו. בנוסף, אנחנו לא רוצים שהם יסעו כל כך רחוק מהבית שלהם. היום בית הספר היחיד באזור הוא במשאבי שדה, וזו נסיעה של 40 דקות לכל כיוון". חדד-טל מצטרפת לדבריה ומוסיפה כי "אנחנו רוצים שתהיה פה מערכת חינוך שמותאמת לאזור שנמצא פה. לאנשים שחיים פה, ולתחושה שלהם."
ההורים מבקשים למצוא חינוך הרואה את הילד, מאמין בכוחות הטמונים בו, נותן כבוד לעולם הילדות ומחובר לטבע הסובב אותנו. "אנחנו אוכלוסיה מאוד מגוונת, יש פה אנתרופוסופים, אנשי חינוך דמוקרטי, ואנחנו מנסים לדלות את הערכים הכי מיוחדים והכי משותפים. משהו שיהיה יציב ומיוחד. אנחנו לא מתכוונים להמציא את הגלגל, אבל כן ליצור משהו משולב, מותאם לקהילה שלוקחת את הטוב מהכל", אומרת חדד-טל. "יש כאן מגוון של אנשים מכל מיני סוגים וגילאים, אבל את כולם מחבר איזשהו קו של ערבות הדדית ולב פתוח" מוסיפה פינקלשטיין.
"נוצר צורך חזק אצל ההורים, שלחלקם כבר יש ויהיו ילדים בגילאי היסודי, להבין איך ממשיכים מפה. בעקבות ההתנסות בבוסתן אנחנו מבינים שזה אפשרי" מספרת שר-שלום. "אנחנו רוצים להתחיל בשתי כיתות. אחת א'-ב', והשנייה ג'-ד'."
"אנחנו בונים היום את סדר היום של בית הספר, והדגש שלנו הוא על כך שהילדים יהיו הרבה בחוץ. פעולות שמחוברות לטבע ולקהילה. הלימוד יתבצע בשילוב של דרכי למידה חוויתיות ומגוונות בכיתה ובחוץ", אומרת חדד-טל. "היום בונים במועצה האזורית רמת נגב בית ספר תיכון נוסף, לאחר הרבה מאוד זמן. אנחנו משתרעים על שטח מאוד גדול אבל עם מספר התושבים הקטן, כך שזה היה עניין. בעקבות בניית התיכון, והבוסתן שלנו כאן – יש פה התעוררות חינוכית גדולה."
"שואפים שאנשי חינוך יבחרו לחיות כאן"
החזון החינוכי קורם עור וגידים בימים אלו, והמשפחות החליטו לצאת בקריאה לאנשי חינוך מכל רחבי הארץ לבוא ולקחת חלק ביוזמה. "יש לנו מנהל ששמו רן, שגם יחנך כיתה", מספרות האמהות, "זה לא מובן מאליו למצוא פה אנשי צוות, כי אנחנו באמת חיים פה במקום מבודד. אבל יש כמה אנשים שפנו אלינו" מספרת פינקלשטיין. בית הספר החדש הולך לקום בניצנה – קהילה חינוכית התיישבותית שהקים לובה אליאב בשנות השמונים, המפעילה אולפן לעולים, מכינה קדם צבאית, חממת מנהיגות לנוער בדואי ופרוייקטים חינוכיים נוספים. דוד פלמ"ח, מנהל המקום, שותף לרעיון וליוזמה.
למרות הדימוי 'האליטיסטי' וה'הסגור' שנוצר ליישובים קהילתיים בספר, המשפחות של פתחת ניצנה מבקשות להיות בית פתוח לכל מי שירצה לבוא ולקחת חלק. "אנחנו מזמינות אנשים לבוא לקחת חלק בפרויקט החינוכי שלנו, ומקוות שהם גם ירצו לחיות כאן, שזה יהיה דבר שלם, בו הם ימציאו את עצמם על מה שהם", אומרת פינקלשטיין, "אפשר גם להגיע לבית הספר ולחיות בבאר שבע, שזה 40 דקות נסיעה, אבל אנחנו בהחלט שואפים שיהיו אנשי חינוך שיבחרו לחיות כאן. אפשר להתחיל מלבוא לכאן לשנה של התנסות, כי זה בהחלט צעד גדול לבחור לחיות כאן."
