על אחד הקירות במקלט האטומי בתחנה המרכזית בתל אביב ריסס מישהו בירוק את המילים "מותר לשמוח", ומסביב צייר נקודות אדומות. המרחב התת קרקעי במקום הכי נמוך בתל אביב, שיכול לאכלס עשרות אלפי אנשים בעת הצורך, מהווה מאז פרוץ 'עם כלביא' מקום מוגן למאות מתושבי שכונות נווה שאנן ושפירא הסמוכות. בין מהגרי עבודה, פליטים ומסתננים, בשלל שפות ותרבויות, נראה שהאיום הקיומי מאפשר קיום משותף עם איים של חמלה. לפחות בינתיים. 

בתחילת המערכה הקודמת מול איראן היו המקלט וסביבתו מוזנחים לגמרי, עד שנכנסו לפעולה העירייה ו'אחים לנשק' שהשמישו את המקום, ייבשו את המים העומדים, פרשו דשא סינטטי, הביאו מזרנים וטיפלו בתאורה. מאז עברו שמונה חודשים, מצב התחזוקה של המקלט הציבורי שמשמש מאות אנשים ללא מרחב בטוח טוב יותר, אבל טעון שיפור. המשפחות, בעיקר אימהות וילדים, שתקעו יתד ונטו אוהל, מנסות לייצר סדר יום ויציבות בתוך הכאוס. בלילה, כש-200 בני אדם שלא מכירים אחד את השני ישנים באותו מרחב, זה לא פשוט. 

האמא מאריתראה: "הבנות שואלות עד מתי המלחמה" 

"ביום אנחנו פה, ובלילה ישנות במקלט בשכונת שפירא", מספרת אלם (38) אימא של סליהן (6) וארסמיה (4.3), אחרי האזעקה בצהרי שבת. לפני 15 שנים הגיעה לישראל מאריתראה ולפני שנה איבדה את בעלה, אביהן של הבנות, אז עכשיו הן רק שלושתן. "כל הזמן הן שואלות עד מתי המלחמה", היא מספרת כשהבנות דוחקות בה לעלות לפני הקרקע, לספוג קצת שמש. "אני מתגעגעת לבית ספר, אבל זה כיף להיות במקלט, משחקים וישנים", אומרת בחיוך סליהן. "אני לא מצליחה לישון בלילה, עם ילדים זה מפחיד". 

האחיות מקולומביה: "יש הרבה סטרס" 

האחיות סנדרה וגלוריה ארקה יושבות ליד שולחן פלסטיק באחד הכוכים במקלט, מאחוריהן האוהלים שפתחו כבר ביום הראשון למתקפה, ומנסות להתעדכן בחדשות בטלפונים, במעט האינטרנט שחודר לעומק המקלט מתחת לאדמה. איתן בשולחן נועם, הבן של גלוריה, שעבורו עברית היא כשפת אם. "כשבאנו בשבת, היה מאוד מלוכלך", מספרת גלוריה, "הרבה אבק ויתושים. ביום שלישי הגיעו מהעירייה לנקות, והביאו מזרנים ומשחקים לילדים". 

כשסנדרה הגיעה לפני 29 שנים מקולומביה לישראל כדי לעבוד, היא לא דמיינה שאחותה תצטרף אליה כעבור 6 שנים. מאז, הן חיות בדרום תל אביב, בבניין ישן שאין בו מיגון. "יש הרבה סטרס, כל אזעקה אני מפחדת", אומרת גלוריה, "אבל בגלל שאין פה קליטה לאינטרנט אנחנו יודעות שקורה משהו רק כשאנשים מבחוץ נכנסים". היא סייעת בגן ילדים והבן שלה לא נמצא איתה כי הוא עובד מהבית, צריך מחשב ואינטרנט, והיא חוששת לו, ועד שאות ממנו חודר לבועה שהיא חיה בה בשבוע האחרון,  3 קומות מתחת לאדמה, לוקח זמן. 

נועם יוצא מדי פעם לבשל בבית, וחוזר הכי מהר שהוא יכול. הוא בן 16, ולומד במרכז העיר. "אני לא יכול ללכת רחוק מדי מחוץ לשכונה, בגלל האזעקות, ואין לי פה חברים, אז זה קשה אבל צריך להתמודד ולחכות", הוא אומר בראש זקוף. לרוב חבריו לכיתה יש ממ"ד בבית, והפער המובנה הזה בחוויית החיים נראה לו שקוף, "יש כאלה שמתעניינים ושואלים איך זה פה", הוא אומר במשיכת כתף, אבל עוד לא יצא להם לבקר.  

המפגש עם השכנים הזמניים מאתגר, הילדים הקטנים משחקים כל הזמן גם בלילה. בגלל שקירות הבית הן יריעת ניילון דקה, החשדנות גוברת. האחיות מספרות על גנבים שמסתובבים בין האוהלים, והשומר שהציבה העירייה לכמה שעות ביום לא משתלט על כל המרחב. לפני כמה ימים מישהו פתח איזה ברז כיבוי בקומה מעל, והמים טפטפו, מה שלא הפריע לחולדות, אולי אפילו עודד אותן לצאת מהקירות. למרות הכל, ואולי בגלל הכל, חשוב לה להדגיש, "אנחנו אוהבות את ישראל. מאוד". 

הנשים מהפיליפינים: "מבשלים ביחד וחולקים את האוכל"

מול משפחת ארקה יושבות איירין סיסמטה (25 שנים בישראל), גלורי פה סיסנטה (20 שנים בארץ), רוז אמבייה (16 שנים), ג׳ני בוטיסטה (28 שנים) ולין סיסנטה (21 שנים), עם טפיהן ועולליהן שאוכלים, משחקים בקלפים ובכדור. הן חברות ושכנות, וחלקן קרובות משפחה, ומגדירות עצמן כמעין כפר קטן, "בַּיַנִיהַן זה מילה אצלנו בפיליפינים, זה אומר שמבשלים ביחד וחולקים את האוכל, משקאות ואפילו דברים גדולים", מספרת אמבייה.

בשבת היה מאוד מפחיד, אז בראשון הן התחילו להגיע ומצאו אחת את השנייה. הילדים שלהן בני 3 עד 13, והם מפעילים אחד את השני. "אנחנו מעדיפות את הבטיחות של הילדים, כאן לא שומעים את ההפצצות. הרבה אנשים נכנסים כשיש אזעקה אבל יוצאים די מהר, ואנחנו ישנות כאן", מסבירה אמבייה בפשטות. על השולחן שלהן מיטב המאכלים סגורים בקופסאות פלסטיק. מי שמבשלת חולקת עם כולן.

הבחורים מהודו: "אנחנו מרגישים בטוחים"

על מזרנים ושמיכות יושבים שלובי רגליים, גורפל סינג (46) וסינג האדנדר (36) שהגיעו לפני שנתיים מהודו לעבוד כאן בבנייה. תודות לטכנולוגיה אפשר לנהל שיחה בין אנשים בלי להבין את השפה אחד של השני, אולי אם היה גוגל טרנסלייט בבבל, המגדל עדיין היה עומד. שאר החברים שלהם יצאו לאכול ולהתרענן, והם נשארו לשמור על החפצים. במהלך היום הם יוצאים לעבוד באתרי הבנייה, ובלילה באים לישון כאן. לפני שבועיים ביקר בישראל ראש ממשלת הודו מודי, והם עדיין מתרגשים מהביקור הזה, למרות שמאז התחילה מלחמה, "ראינו הרבה מלחמות בשנתיים האחרונות", הם אומרים, "אבל אנחנו מרוצים מאוד. אנחנו בטוחים ביכולות ההגנה של ישראל, ומרגישים מאוד בטוחים".

האמא מאוגנדה: "למדתי שלכולם אכפת אחד מהשני"

בקצה אחר של מרחב האוהלים, עומדת אמיליה קולין (28) עם בנותיה מיריקל, בת השנה, ורובינה נריה בת ה-3. בארבע השנים האחרונות היא גרה בישראל, ומולדתה אוגנדה נראית עכשיו רחוקה מאוד. בתחילת המלחמה הלכה למקלט אחר, שם צילמו אותה ללא רשותה, וכתבו דברים שליליים על ישראל, אז היא חוששת ממצלמות, אבל את הדברים שיש לה להגיד, היא רוצה להגיד: "פה בטוח יותר, אנחנו לא רצות למעלה ולמטה, אפשר לישון כמו שצריך, אין פאניקה.

הילדות משחקות. רובינה לא הצליחה לישון בלילות הראשונים, אבל כאן היא משחקת והיא שכחה מהכל". הבנות הגדולות בסביבה מסייעות לה עם הקטנות שלה,, היא סומכת עליהן למרות שלא פגשה אותן לפני. "אנחנו בזה ביחד", היא חוזרת ואומרת, "כולם בזה ביחד".

אבל יש אנשים שיש להם ממ"ד ולא נאלצים לחיות במקלט עם אנשים שהם לא מכירים.
"הלחץ שאני נמצאת בו, כולם חווים אותו, כולם בסטרס, לא יודעים מה שלום החברים שלהם ומה המצב במדינה. החיים מושפעים מהמלחמה, אבל החיים זה הכי חשוב. דברים אחרים פחות חשובים, עכשיו הדבר הראשון זה הבטיחות".

למדת משהו חדש על ישראל בזמן שאתן פה?
"למדתי שלכולם אכפת אחד מהשני. אי אפשר לדעת מה אנשים חווים, אבל אנשים נמצאים אחד בשביל השני".

כולם אחד בשביל השני?
"כן. לפני כמה ימים פגשתי ברחוב פה איש מבוגר מכפר סבא. הייתה אזעקה, הוא רעד ולא ידע לאן ללכת. אמרתי לו: 'אני איתך, אל תפחד'. לקחתי אותו ביד, הלכנו למקום שקט. פגשנו אישה אחרת וביקשתי ממנה שתעזור לו להגיע למקום שהוא היה צריך בחולון. מאוד פחדתי שיש לו לחץ דם גבוה, אז היה לי חשוב להרגיע אותו".

שולחן הפלסטיק עם המשחקים שהביאו למקלט מתנדבים, עמוס ומבולגן. הפאזלים מפוזרים, הקלפים מעורבבים, קוביות הלגו חסרות. על קופסת המשחק "ניגודים" יש הסבר: "מתאימים דברים להיפוכם במשחק". מיריקל, מספרת קולין, נולדה לפני הזמן, לכן היא בחרה לקרוא לה מיריקל. אולי זו באמת תקופה של נס.