המלחמה הנוכחית השביתה לחלוטין את פרנסתה של סועד אבו עג'אג' מהיישוב הבדואי כסייפה בנגב. כל הסדנאות לתיירים ולקבוצות על המסורת ותרבות האוכל הבדואית בוטלו, בשיאו של פרויקט 'לילות רמדאן' שמזמין אנשים לחוות את החודש הקדוש. "פתאום הכול מתבטל, וזה ממש קשה", היא מספרת ל'דבר', "אני מנסה כמה שאפשר להתמודד עם הקיים, כי אין ברירה אחרת". אבל הקושי לא מסיט אותה מדרכה הייחודית והחריגה בנוף של החברה הבדואית: בת 60, אם יחידנית וסבתא, בעלת השכלה אקדמית ועסק עצמאי.

לדבריה. "כעצמאית בתקופה הזו, קשה מאוד להתמודד. הילדים שלי גדולים, ואין לי קטנים שבוכים על מעדנים וקינוח. אני אומרת לכולם – היום יש לנו פיתה, ומחר אלוהים גדול. פעם היינו מתפנקים פה ושם, הולכים למסעדה והיום אין. אנחנו מצמצמים בתקופה הזאת".

עם התמשכות המלחמה, היא הבינה שכדאי לה לחשוב על פרנסה חלופית זמנית. "אולי סיוע לנזקקים, לאנשים עם מוגבלות. אני צריכה לחפש דרך אחרת להתמודד עם המצב. תיירות בינתיים לא על סדר היום, כי אין".

"הקסם של רמדאן נשמר, אבל תוך כדי דאגה"

מלבד הפגיעה בפרנסה, אבו עג'אג' מתמודדת עם אתגר נוסף – חודש רמדאן במלחמה. בריח המקלובה והקטאייף הביתי מתערבבות לעיתים אזעקות, שמריצות את בנותיה ונכדיה לממ"ד. "זה חודש ברכה, חשוב להיות כולם ביחד", היא מספרת, "בכל בית ברמדאן את רואה מראה מדהים וזה מחמם את הלב. כולם ביחד, מתחילים לאכול ביחד. מקשיבים למואזין, ואף אחד לא נוגע באוכל כל עוד המואזין לא מרשה לשבור את הצום. שומרים על זה שכולם ביחד".

"השנה קסם החג עדיין נשמר, אבל תוך כדי דאגה. היה לנו יום אחד שהאזעקה הייתה תוך כדי שבירת הצום. אתה דואג, ומרגיש שאתה אוכל ורוצה שזה יסתיים לפני שתהייה אזעקה. ועדיין, אצלנו כל ערב אוכלים ביחד".

חסרים לה גם האורחים: "יש לי שתי חברות מחיפה, בשנה שעברה הן באו לבקר אותי ברמדאן להכין קטייף. השנה הן לא יבואו, זה חסר. יש עוד דברים שהתבטלו, אבל זה לא בידיים שלנו".

ומה עם החשש מטילים? בבית שלה יש ממ"ד. יש לה בת עם צרכים מיוחדים שמרותקת למיטה, ובמקרה של אזעקה היא צריכה לקחת אותה לממ"ד, מה שמקשה עליה לעיתים לצאת מהבית. בת אחרת שלה, שמתגוררת סמוך אליה ללא ממ"ד, רצה לממ"ד שלה בזמן אזעקות. "היא לוקחת את הילדים ובאה לאמא, וכולם מרגישים שהם בטוחים".

"מי שיורד לים חייב ללמוד שחייה"

אבו עג'אג' היא גרושה, אם לעשרה וסבתא ל-13, וסמל לעצמאות נשית בחברה הבדואית. היא מגדירה את חייה כרצף התמודדויות שהובילו אותה לעבוד כעצמאית בענף התיירות ולהדריך למורשת בדואית – מסלול חיים ש'מורד' במקובל בחברה הבדואית, אבל נשאר בתוכה.

"גדלתי במשפחה משכילה", היא מספרת, "אבא שלי מנהל בית ספר מהראשונים בנגב, ואני גאה להיות הבת שלו. אמא שלי לא הלכה לבית ספר אבל היה לה 'ראש על הכתפיים' כמו שאומרים". היא סיימה לימודי תיכון בכיתה י', ומאז תמיד חלמה להשלים השכלה.

בגיל 18 היא התחתנה בנישואים של אח ואחות עם אח ואחות ממשפחה אחרת, דבר נהוג לפחות בזמנו בחברה הבדואית. כחלק מהנוהג הזה, אם אחד הגברים מתחתן עם אישה שנייה, גם הגבר השני יעשה זאת. וכך, כשאחיה התחתן עם אישה שנייה, היה ברור שזה יקרה גם לה.

בנקודה הזו היא החלה לחשוב על העתיד שלה. "הייתי אז האישה היחידה של בעלי, והיה לי סיפור חיים לא פשוט. התחלתי לחשוב איך אני מכינה את עצמי לכל מה שיעבור עליי בהמשך. מי שיורד לים חייב ללמוד שחייה, כי הסיכויים לטבוע גבוהים".

נגד הזרם: "החברה הגדירה אותי כמורדת"

בגיל 33 היא השלימה 12 שנות לימוד, וכעבור שנתיים, כשהיא בת 35 ואם לילדים, נרשמה לתואר ראשון בבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון. ״זה היה בשנת 2000, תקופה שאישה בדואית בקושי היתה נכנסת לאוניברסיטה, ובטח שלא רואה שם עוד נשים בדואיות. היו בודדות".

בסיום התואר עבדה בתחנה לאם ולילד ובמרכזים קהילתיים עם נערות ונשים צעירות, ושיתפה אותן בידע שרכשה באוניברסיטה. "היה לי חזון, להגיע לעוד ועוד נשים ונערות", היא מספרת, "והוא באמת התגשם לי. הגעתי להרבה נשים".

"בלימודי בריאות הציבור למדתי גנטיקה, שזה נושא מאוד חשוב בחברה הבדואית. בני דודים בחברה הבדואית מתחתנים, וזה ממשיך מחלות במשפחה. למדתי על בדיקות גנטיות טרום נישואים וטרום לידה, על הנקה. מאוד רציתי להעביר את ההשכלה שלי לנשים ונערות. זה מעניין וחשוב". באותה תקופה היא עשתה צעד חריג נוסף לנשים בדואיות – הוציאה רישיון נהיגה, והחלה להתנהל באופן עצמאי.

על בעלה דאז אומרת אבו עג'אג' שהוא "בן אדם טוב שתמך בתהליכי השכלה והתפתחות. הוא מאוד מעריך אותי וסומך עליי". אבל בחברה הבדואית, לחריגות יש מחיר. "החברה שלי הגדירה אותי כמורדת, שאני הולכת ללמוד, שהלכתי נגד הזרם והמנהגים, שהלכתי להוציא רישיון נהיגה, עצמאית, סטודנטית, עם ילדים ובאוניברסיטה, זה לא מקובל. התחילו לדבר, וכשבעלי קלט את מה שדיברו מסביב זה היה לא קל, ויש דברים שעשיתי שהוא לא תמך בהם בגלל זה. מה שעשיתי היה כנגד כל הסיכויים".

כפי שהיא צפתה, המשבר הגיע עם הנישואים השניים של בעלה. "הוא רצה להיות עם אישה שנייה ושהכול יישאר בסדר", היא מספרת, "מבחינתי זה לא עבד". למרות זאת החליטה להישאר במסגרת המשפחתית. ״אז עדיין לא התגרשתי, זה קשה בחברה הבדואית ובכלל. הצלחתי, עד כמה שאפשר, לשמור על המשולש – אבא אמא וילדים". אבל היא לא הייתה שלמה עם המצב.

כניסה לתיירות: "המנהל שאל אותי, 'את בטוחה?' אמרתי שכן"

הכניסה של אבו עג'אג' לתיירות נבעה מהזדמנות שזיהתה. גיסה עבד בכפר הנוקדים, אתר תיירות מדברי בנגב, וסיפר לה שמגיעות לשם קבוצות תיירים לאירוח בדואי, שמתבצע על ידי גברים בלבד. "ביקשתי מגיסי שידבר עם המנהל לשאול אם אני יכולה להשתלב. הוא שאל אותי, את בטוחה? אמרתי שכן. הרגשתי שיש הזדמנות. הלכתי לשם ועשיתי ראיון, והם מאוד התרשמו שיהיה אישה שתגיע להציג את החברה הבדואית".

במשך שמונה שנים היא עבדה באירוח הבדואי בכפר הנוקדים, כמדריכת קבוצות ומנחה למורשת הבדואית. "זה חלק גדול מהחיים שלי, ואני גאה להיות שם בת בית".

היא למדה אנגלית דרך הקשבה למתורגמנים בסיורים. "הייתי מקשיבה למתורגמן ולומדת אחר כך את המילים בבית. אחרי כמה חודשים אמרתי כבר משפטים, ואחרי שנה כבר העברתי באנגלית את האירוח. המדריכים שהתחילו לעבוד איתי כשדיברתי בעברית לא האמינו שתוך כדי עברתי לאנגלית. אפילו הילדים בבית חשבו שהשתגעתי בנוקדים, כי הם היו שומעים אותי מדברת לעצמי אנגלית בבית לתרגום". לדבריה, "הראיתי לילדים ש'אי אפשר' לא קיים אצלי. אני מנסה. תמיד צריך לנסות".

להציג את הצדדים המגוונים של האישה הבדואית

המטרה שלה בעבודה הייתה להציג צדדים מגוונים של האישה הבדואית. "מצד אחד זו הייתה פרנסה, ומצד שני רציתי לחשוף את האישה הבדואית – ילדים, מטבח, בישול, אבל יש גם צד שני לאישה הבדואית – היא יכולה להתפתח, ללמוד, לעבוד".

בחייה היא משלבת את המודרניות והמסורתיות כפי שהיא רואה זאת. "אני מוסלמית, ומציגה את עצמי כמוסלמית, שמה חיג'אב ושומרת על צניעות. כשאני שומרת על הדת והצניעות שלי זה נותן לי עוד יותר. אני חזקה ועצמאית, ובשבילי זה ביחד. מבחינתי לשמור על הדת זה שאתה שומר על המצווה והברכה. כשאתה שומר על הכללים של אלוהים הוא ישמור עלייך בכל מקום. אבל כל אחד מה שהוא מאמין. יש מישהי שלא מאמינה שחיג'אב זה חשוב, ומבחינתי זה הפוך".

ממשבר לעצמאות: "הייתי חייבת לקום"

המצב בבית נותר קשה נוכח הנישואים לאישה שנייה של בעלה. "לא הייתי שלמה עם עצמי, לפעמים הייתי יושבת על גבעה בנוקדים ובוכה, אבל הייתי חייבת לקום". היא החליטה להתגרש, ולפני חמש שנים הגיעה להסכמים עם בעלה לשעבר. הם התגרשו, והבית שגרה בו נשאר אצלה.

כשהיא נשאלת האם הבחירה שלה בהתפתחות ובעצמאות נבעה ממצוקה או שהיא מהווה מהלך חיים רגיל, היא עונה: "זה חייב להיות גם במצב רגיל, ועוד יותר במצוקה. כשאני בבית כמו מלכה אני לא חושבת לצאת, אבל כשיש מצוקה, זה דוחף קדימה. אני חייבת להיות קיימת, אני חייבת להתפתח. זה לא חייב להיות בתעסוקה, אבל כשיש מצוקה יש כל מיני דרכים להתפתח – כלכלית, תעסוקתית, נפשית".

"עם כל הקושי והמצוקה עשיתי רישיון נהיגה, הייתה לי פרנסה ואמרתי – די. אני רוצה להיות עצמאית מכל הבחינות. גם תעסוקה וגם בית". את הצעד האחרון לעבר העצמאות היא עשתה באוגוסט 2023, רגע לפני 7 באוקטובר, ובחרה לצאת לעצמאות.

"בחברה המסורתית, בבוקר מכינים פיתה טרייה ואוכלים. הכול בריא וטרי"

כעצמאית, סועד התחברה למיזם 'קסם המדבר', המאגד תיירות בדואית בנגב בתמיכת משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, ומציע חוויות תרבותיות המבוססות על אירוח וקולינריה. במיזם היא מדריכה סדנאות בישול מסורתי, שמשלבות ידע תזונתי. "לפני שהגעתי להדרכת טיולים וסיורים ולקידום בריאות הציבור, עוד הייתי בשלנית. למדתי לבשל מגיל 10 במטבח עם אמא. מקלובה, ממולאים. כשהתחתנתי בגיל 18 הגעתי מוכנה עם כל העבודה של האישה הבדואית. גם כשהלכתי להיות אישה עצמאית לא התנתקתי מהבישולים. יש לי עשרה ילדים, ותוך כדי שאני מנחה קבוצות על המורשת הבדואית, אני מכינה את כל מה שמכינים במטבח".

היא מעדיפה להכין הכול בבית, אלא אם זה "במצב קריטי". לדבריה, "למדתי על תזונה נכונה באוניברסיטה, ובהדרכות שלי אני ועוסקת בזה ומדברת על כל התוספות לאוכל של היום. אני מספרת להם שבחברה המסורתית, בבוקר מכינים פיתה טרייה, מבשלים ואוכלים. הכול בריא וטרי. היום מכניסים הביתה פיצה, המבורגר, שתייה מוגזת, סוכר לבן, ואני נגד הדברים האלה. יש חוכמה לחברה הבדואית".

אחד משיאי הפעילות בתיירות הבדואית הוא פרויקט 'לילות רמדאן'. "אני מנחה סדנה של ממולאים וגאפייף ממולאים מיוחדים לרמדאן. קונים אותם מוכנים וממלאים בגבינה מתוקה, כמו קינוח. וגם תכננתי סדנאות להכנת פיתה, וצמחי מרפא". אבל כל אלו נקטעו השנה עם המלחמה.

נגד כל הסיכויים

למרות כל הקשיים של ענף התיירות בשנים האחרונות, שכללו סגרי קורונה ומלחמות, היא מרגישה שהיא נמצאת במקום הנכון. "לא חשבתי להחליף ענף. אפילו כשעזבתי את חוות הנוקדים החלטתי להישאר בתיירות. אני שם מ-2015, ומרגישה שזה חלק מהחיים שלי. אני פוגשת את האנשים הכי טובים שיש. אני לא מרגישה שהפסדתי כלום והלכתי ל'קסם המדבר', אני רק מרוויחה משם".

השבוע צוין בישראל ובעולם יום האישה הבינלאומי, ואבו עג'אג' מקווה שהבחירות הייחודיות שלה יהיו השראה לנשים אחרות, ולאנשים בכלל. "אני מרגישה שהסיפור שלי הוא נגד כל הסיכויים", היא אומרת, "זו גם הרגשה, וגם מסר. מי שחושב את עצמו שהוא חייב להיות במקום שבו הוא נמצא וככה העולם נברא, טועה. הוא חייב שינוי. אבל צריך לעשות את זה במקביל לכללים, לא להתעלם מהמקום שאתה נמצא בו".