אלו זמנים היסטוריים. זו לא הפרזה או הגזמה, אלא אמת פשוטה – המחשבה שארה"ב וישראל יילחמו, כתף אל כתף כפי שניסח זאת שר המלחמה פיט הגסת', ויפעלו צבאית מול איראן הייתה נראית דמיונית עד לפני כמה שנים, אולי אפילו כמה חודשים. בטור הזה אנסה לתאר את ההיסטוריה הזו בפרספקטיבה משולבת, הן אסטרטגית והן פוליטית, כדי להבין את המלחמה מול איראן.
1. האינטרס האמריקאי: כלכלי, צבאי, וגיאו-פוליטי
לארה"ב, ובפרט לטראמפ, יש הזדמנות רב-ממדית ביציאה למלחמה מול איראן: כלכלית, היא יכולה להמריץ צמיחה דרך הגברת הביקוש בתעשיות הביטחוניות, שטראמפ כבר דחף להרחבתן כשנפגש עם כל המנכ"לים של תאגידי הנשק הגדולים. זו גם הזדמנות לחזק את הבסיס התעשייתי של ארצות הברית. יתרה מזאת, בתסריט האופטימי ביותר, ארה"ב תשתלט על מאגרי נפט איראניים, כפי שעשתה בוונצואלה, תגדיל את ייצוא הנפט שלה ותחזק את האחיזה שלה בחומר שמניע את העולם.
ברמה הצבאית, זו גם היערכות לקראת מערכה ממושכת, אולי על האי טייוואן, שסין מתכננת להגיע לרמת בשלות לכבוש אותו כבר בשנה הבאה. חשוב לזכור שארה"ב לא נלחמה מול אויב מדינתי מאז 2003 ולא ניהלה קמפיין ימי מאז 1991, כך שהמלחמה מספקת אימון "על רטוב" לצבא האמריקאי, שחסר ניסיון בקרבות מסוג זה, ושיהיו רלוונטיים מאוד במקרה של מערכה בים סין. זה יאפשר לו לזהות צווארי בקבוק, לתחקר תקלות, לתקן ליקויים, ובעיקר להיערך למערכה גדולה יותר.
גיאופוליטית, המלחמה באיראן שולחת מסר לרוסיה ולסין: ארה"ב התגברה על 'סינדרום עיראק' (רתיעה מלקיחת סיכונים צבאיים בעקבות פלישת ארה"ב לעיראק ב-2003), אך היא לא תהסס להגן על בעלות בריתה, ואם טראמפ מניף נבוט – הוא גם יודע להוריד אותו. בתרחיש של נפילת המשטר בטהראן, כל מאזן הכוחות במזרח התיכון ישתנה: כאשר הבעיה הגדולה ביותר של ארה"ב תוסר, היא תוכל להפחית נוכחות שם ולהסיט משאבים לאסיה. מנגד, זו עלולה להיות חרב פיפיות: אם המשטר ישרוד את המערכה וטראמפ ימהר להכריז "המשימה הושלמה", סין תלמד שהסבלנות שלו לאבדות קצרה, ואולי דווקא תהיה מוכנה לאתגר אותו.
2. דעת הקהל הרפובליקנית – תמיכה במלחמה, תלוי עד מתי
כמו כמעט בכל סוגיה אחרת, ה'בייס' הרפובליקני תומך בטראמפ – אך הימשכות המלחמה מייצרת לו אתגר. לפי הסקרים רוב הרפובליקנים תומכים בפעולה הצבאית נגד איראן, ובאופן מעניין, רפובליקנים שתומכים בתנועת MAGA ('לעשות את אמריקה גדולה שוב') מפגינים תמיכה רבה יותר מאשר רפובליקנים שאינם תומכים בתנועה.
התמיכה בקרב MAGA היא עוד הוכחה לכך שלא מדובר בתנועה 'בדלנית'. הזהות המכוננת של התנועה הזו היא פטריוטיות ואהבת המולדת, וסביר להניח שרבים מהם מרגישים גאווה על ההצלחות המבצעיות ועל התעוזה של הנשיא ואנשיו. אך ככל שהמלחמה תימשך, החללים ייערמו ומחירי הנפט יעלו, התמיכה שלהם במלחמה צפויה לדעוך. לא סתם הדמוקרטים תוקפים את טראמפ על הבטחת הבחירות שלו להימנע ממלחמות מיותרות.
ישנה קונספציה לפיה טראמפ מוטרד מבחירות האמצע, אך אני מציע לכפור בה. הוא לא מועמד לבחירה מחדש, הרוב שלו בסנאט די מוצק (הדמוקרטים יצטרכו לנצח בארבעה מירוצים שונים, ולא להפסיד אף מירוץ אחר, כדי להשיג רוב) ובכל מקרה נראה שהוא לא סופר במיוחד את בית המחוקקים.
3. הדמוקרטים מחפשים את דרכם
הדמוקרטים, כמפלגת אופוזיציה, משתמשים במלחמה כדי לבקר את טראמפ, וחשוב להניח זאת כהנחת מוצא לכל אמירה שלהם בנושא. אם כי, לזכותם יצוין שיש להם מגוון כלים וטיעונים ענייניים, ולא רק "אנחנו עושים ההיפך": החל משאלת הלגיטימיות החוקית של המלחמה, והאם לנשיא הייתה הסמכות להורות עליה; דרך הגדרת היעדים המבולבלת שלה, שהממשל אמנם הצליח למקד סביב "גריעת יכולות" גרעין וטילים, אבל בדרך פיזר גם יעדים אחרים והרבה לסתור את עצמו; ועד לשאלת המחירים בחיי אדם ובכסף של השגת היעדים האלו.
שני סוגי הביקורת האלה הם גם חלון לדרבי הפנים-דמוקרטי בין המחנה הפרגמטי יותר, שטוען שהמפלגה נכשלת כי היא לא עוסקת מספיק בנושאי "החיים עצמם" אלא מתמקדת ב'איתותי סגולה' שמביעים צדקנות מוסרית (virtue signaling) , לבין המחנה האידיאליסטי יותר, שמתעקש להקפיד על נורמות וקווים אדומים. כשמסתכלים על מחוקק דמוקרט ובוחנים האם הוא בוחר לתקוף את טראמפ על בסיס פרוצדורה או על בסיס תוכן, אפשר להסיק בוודאות גבוהה לאיזה מחנה הוא משתייך.
4. הביקורת על ישראל
הנראטיב לפיו "ישראל גררה אותנו למלחמה" הרבה יותר פופולרי בציבור האמריקאי ממה שניתן לחשוב, והתמיכה בו גוברת מימין ומשמאל גם יחד. הנרטיב הזה מתעלם מהאינטרסים האמריקאיים הברורים מאליהם ביציאה למלחמה, וגם מהעובדה שטראמפ העביר למרחב נכסים אמריקאיים, כולל שתי נושאות מטוסים, במשך שבועות וחודשים לפני המלחמה, כך שלהשפעה שיש לממשלת ישראל על הנשיא יש תקרת זכוכית נמוכה מאוד.
עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שנדמה שאוזנו של הנשיא קשובה לניצי המלחמה סביבו כמו שר החוץ מרקו רוביו, הסנאטור מדרום קרוליינה לינדזי גרהאם והשגריר בירושלים מייק האקבי – שבתורם מדברים ארוכות על הצורך להילחם באיראן כחלק מהתמיכה בישראל. כך למשל, כשהאקבי התראיין לפודקאסט של טאקר קרלסון, אולי המקדם החריף ביותר של הנראטיב המסוכן הזה, הסביר האקבי את עמדתו הניצית בכך ש"יש לנו בעיה בגבול עם לבנון", וקרלסון מיהר לענות לו "אני גר במיין. אין לי בעיה בגבול עם לבנון".
לא נעים לומר, אבל מבחינת האמריקאי הממוצע, קרלסון צודק. פליטת הפה של רוביו, לפיה "תקפנו מראש כי ישראל עמדה לתקוף ואז איראן הייתה תוקפת אותנו" תדלקה את הנראטיב הזה, והניסיון של טראמפ לסתור אותו ("אני כופפתי את ידם, לא ההפך") לא לגמרי הצליח לתקן את הנזק.
ולבסוף, כמובן, ישנו התפקיד של ראש הממשלה נתניהו באירוע: לקראת המלחמה בעיראק בתחילת שנות ה-2000, נתניהו כאזרח פרטי דיבר בפני הקונגרס האמריקאי על הנחיצות של הפלת סדאם חוסיין, והתחייב שלפלישה לעיראק יהיו השלכות חיוביות על האזור. אך בשעה שאז היה נתניהו אזרח פרטי (מלווה בעוד אזרח פרטי, אמריקאי-ישראלי בשם רון דרמר), כיום הוא ראש ממשלת ישראל, שנפגש עם טראמפ יותר פעמים מכל מנהיג מדינה אחרת מאז השבעתו. לישראל יהיה קשה מאוד להכחיש את התפקיד שלו בעידוד טראמפ, גם אם לא בשכנועו המלא, לתקוף באיראן.
5. ההשלכות על הזירה הבינלאומית
אם משטר האייתוללות אכן ייפול, מדובר ברגע היסטורי. לא פחות חשוב ודרמטי מנפילת חומת ברלין. אבל בניגוד לנפילת החומה, אין שום ערובה שנפילת המשטר תוביל לרגע קתרזיס ברוח "קץ ההיסטוריה": איראן היא מדינה מפולגת אתנית ואידיאולוגית, עם משאבי טבע רבים ובה בעת מצוקות אזרחיות חמורות, וגובלת במעצמות אזוריות יריבות שלא יראו בעין טובה את הפיכתה לסוריה חדשה. מנעד התרחישים האפשרי – מדיקטטורה צבאית של משמרות המהפכה, ועד התפרקות בנוסח סוריה – הוא כמעט אין סופי.
ברוב התרחישים האלו, המלחמה תשנה את המפה הגיאופוליטית במזרח התיכון. ניצחון אמריקאי – וליתר דיוק, תבוסה של המשטר – יאותתו לרוסיה ולסין שארה"ב מוכנה להשתמש בכוח, וינטרלו את בעלת הברית הכי משמעותית שלהן (ועבור סין, גם ספקית אנרגיה גדולה). מנגד, אם המלחמה תסתיים כשהמשטר עדיין על הרגליים – כי טראמפ ייבהל ממחירי הנפט ומההרוגים, וימהר להכריז "ניצחנו" – המשטר יקבל זריקת עידוד מוראלית שלא היה יכול לחלום עליה, היתר לרמוס את המפגינים נגדו באכזריות רבה עוד יותר, ותמריץ גדול מאי פעם לפרוץ לנשק גרעיני.
6. ארה"ב וישראל: השותפות המזהירה, והסיכונים
בכל מקרה ובשורה התחתונה, יחסי ארה"ב-ישראל נמצאים בו זמנית בפני שיא חדש של שותפות מבצעית, מודיעינית ואסטרטגית, אך גם בפני אתגרים שלא נראו כמותם: האפשרות שנשיא כה אוהד "יברח לנו" ויחליט על סיום המלחמה לפני שהעבודה הושלמה היא מסוכנת, שכן בניגוד לנשיאים אחרים, לישראל אין יכולת אמיתית לבקר אותו – בין היתר כי הפקירה את בעלי בריתה במפלגה הדמוקרטית. בטווח הזמן הארוך, אם מלחמת איראן תהפוך ל'וויאטנם 2' (או עיראק 3), ולכתם מוסרי על כל פוליטיקאי אמריקאי שתמך בה, ה'צחנה' תדבק גם בישראל – והחשבון יוגש קר.
