ברושי בית העלמין הטילו צל לילי, אפל ושותק. עכשיו חצות ליל חג העצמאות, אלף איש מלווים לבית עולמו איש יקר ומורה דרך לרבים, אלוף בציונות ומופת בחסידות. אדם שראה שואה ותקומה, אדם ששניים מילדיו הדליקו משואות בשנים עברו וכל נכדיו ביחידות מובחרות בצה"ל. איש מופת והליכות שלא השמיע מילת תרעומת על הדור ועל העם. כמה התאים לו שיקברו אותו בשקט ובחושך כאשר מסביב יהום הסער, עיר ושאונה. הוא לא קלקל את יום העצמאות, להפך, הוא עשה לו 'אנטר', מטה לכיוון העומק.
ירוחם, שנות התשעים, ואני אברך חרדי שהחל קצת 'לפזול' לכיוון ישיבת ההסדר שזה עתה הוקמה בעיירה. ביום בהיר נקלעתי לשיעור בגמרא של איזה דוקטור, חוקר מאוניברסיטת בן גוריון, אבא של שמוליק מנהל הישיבה, אדם ישיש למדי, בכיפה סרוגה, העונה לשם ישראל פרידמן בן שלום. בשיעורו הסביר בטוב טעם ובעברית רהוטה את הסוגיה, כולל רקע היסטורי.
זה היה חדש לי. מפגש עם עולם מורכב מזה שהכרתי. בהמשך שמעתי הרבה על קהילת בית ישראל שבשכונת גילה, מפי חברים באוניברסיטה. היא נשמעה מרתקת מחד, אך קצת מרוחקת ולא ממש ברורה. שנים חלפו עד שפגשתי את יגאל בן סימון, קיבוצניק דתי עם 'גרטל' ממייסדי מכינת בית ישראל, ודרכו נחשפתי והבנתי יותר. זמן חלף עד שהגעתי להתגורר בשכונה, והיה לי ברור שאלה הם האנשים הקרובים לרוחי מבחינה קהילתית. רק בתפילות השבת והחגים החילותי להבין מעט את עניינם של חוגרי ה'גרטל' הסרוגים. הגעתי לבית הכנסת הקטן, ומצאתי מקום פנוי על יד שולחן אחורי הסמוך למחיצת עזרת הנשים, בקשתי להתיישב, אך מישהו העיר לי בנימוס שזהו מקומו של 'ישראל'.
לקח לי זמן לקשר ש'ישראל' הוא הרבי הישיש, ההוא מהשיעור בירוחם. והנה הוא מופיע פתאום, בלוויית נכדיו, הוי כמה שהוא השתנה, גוו כפף, כיפתו שחורה, יפה מצידו.. חשבתי. מאוחר יותר הבנתי עד כמה לא הבנתי. בהמשך עתיד אני לראותו גם עם 'קפטען', שטריימל רוז'ינאי גבוה או 'קולפיק'. יצויין כי רוז'ין זו משפחה של חצרות חסידיות, מהן קרובות יותר ל'דרך המלכות' המקורית, מהן פחות. נחשפתי לצאצא ישיר של רבי ישראל מרוז'ין, שאין לו ממש 'חצר', כי אם חברים, חברי קיבוץ עירוני, ודווקא משום שאינו חרדי יש לו את הפריווילגיה ואת היכולת להפריד בין עיקר לטפל במשנת רוז'ין.
הלוויתו היה ביטוי מובהק לכך. האיפוק והשקט הרוז'ינאי עיצבו את האווירה. מלבד שני האחיינים של ציפורה, האדמו"רים לבית ויז'ניץ, שעשו המולה גליצאית עם חסידיהם והסתלקו בזמן – היה זה מעמד של כובד ראש, דממה פנימית, מבטים, רמיזות. טקס זריז בלי אף מילת הספד, כך ציווה, רק הלבבות דיברו.
פאשקאן ובוהוש – שתי שושלות בחסידות רומניה, משם ינק ר' ישראל ישירות את התורה והמסורת הרוז'ינאית. ומהי המסורת? בתוך עמנו אנו יושבים, לא נפרדים מהם בנבדלות חרדית. 'קיבוץ עירוני' כדת וכדין, אבל בתוך שכונת גילה, פעילות עם נוער, מכינה קדם צבאית דתית-חילונית, צבא, חינוך, כי זה מה שאמורה חסידות לעשות בדור זה, וכך בדיוק עשה הבעש"ט בדורו. מנחם, ירמיהו, שמוליק, שרה'לה והושע, כולם פרי התמהיל של ערכי קיבוץ, מסורות ויז'ניץ, תורת רוז'ין-בוהוש, והרבה מאד ציונות. כל אחד לקח מן האב הגדול את מה שלקח והמשיך הלאה, לעשיה, ליוזמות חינוכיות ולמעורבות חברתית, כאשר החסידות משולבת עמוק.
קהילת 'בית ישראל' בגילה אינה 'מיזרוחניקית' רגילה, ואל תבלבלו אותה עם 'ציונות דתית'. את תורת קוק-סולובייציק-נריה וכולי לא תמצאו כאן. הם בכלל נוטים שמאלה, ובעיקר הם רוז'ין, וזה הכל, וזה מספיק. הם גם לא חלק מזרמי ה'נאו חסידות' השוטפים בשנים האחרונות את הציונות הדתית. הם רוז'ין, ויש מסורת מאב לבן. ושיהיו בריאים ה'טרנדים' העכשוויים. רק תשע משפחות חברות קיבוץ, ואילו שאר המשפחות הם בוגרי המכינה או תלמידיו מישיבת ההסדר בנתיבות, שספגו מר' ישראל וסביבתו את החסידות, את העבודה הפנימית לצד העבודה הקהילתית. רובם עוסקים בחינוך והדרכה, מאד ערכיים, ישראליים, מעמיקים ומהורהרים. א"ד גורדון ומשנתו הם עניין גדול כאן.
'גרטל' על בגדים רגילים, תפילתם שקטה, ניגוניהם קבועים, ריקודם מאופק, חיוכם נבוך, השעון – שעון רוז'ין, אין זמנים, ו'טישים' יוצאים לדרך ברגע האחרון ומפה לאוזן.
השילוב של ציונות ורוז'ין אינו חדש, ואדמו"רים רבים מן השבט הרוז'ינאי היו ציונים. הוסיאטין, בוהוש, סדיגורה ועוד. ר' ישראל שלנו היה גם איש תנועת העבודה, קיבוצניק, מורה באוניברסיטה, סתם 'ישראל' או 'סוקו' בפי החברים, וגם אדמו"ר לבני משפחתו ולמי שהתקרב. בעשרים ומשהו השנים האחרונות לחייו, מאז שגידל את זקנו ודבק עוד יותר בדרך אבותיו, שולחן השבת שלו היה 'טיש' רוז'ינאי, בין אם מסובים סביבו רק בני משפחה, או מקורבים שבאו לראות ולשמוע. כל שכן כאשר המון המתעניינים הפך את זה לאירוע. מבחינתו זה אותו דבר, רק בהבדל אחד: במשך שעה ארוכה הוא סבב עם כוסית ה'לחיים' בתוך הקהל, התעניין בשלומו של כל אחד, בניחותא גמורה ובחיוך. לעתים באו גם אדמור"ים ומכובדים מחסידויות רוז'ינאיות שונות, שראו בו את 'זקן הרוז'ינאים'. גם הוא מצידו שמר עימם על קשר, אם כי מרוחק משהו, 'משפוחה זה משפוחה'.
ר' הושע, התא"ל בצה"ל ומעכשיו סוג של אדמו"ר, הופיע בהלוויה בלבוש רוז'ינאי מלא, כולל עניבה. אבל לא רק הוא. נכדים וצאצאים נוספים עטו את המדים הרשמיים, כמו ווטראנים, כמו נסיכים אנגליים, כי דם כחול זה דם כחול ו'אייניקעל' זה 'אייניקעל'. בטקסים, ב'טישים', בחגים ובימי יארצייט – לובשים 'שמונה בגדים', בנפרד או מעל לכיפה הסרוגה, הטריקו והסנדלים או מדי צה"ל. הסתירה היא רק בעיני המתבונן השטחי, שהתרגל לראות בלבוש החסידי סממן חברתי המוני, ואילו ברוז'ין הנסיכותית הלבוש החסידי הוא מהות, דע מאין באת ומה חובותיך בדור זה.
אז רבים שואלים, וגם אני את עצמי, מה לליטוואק ולדברים האלה? טוב, מי שמכיר באמת את תולדות ליטא לא נופל מהכסא. די אם נזכיר את הרב וינברג בעל 'שרידי אש', אחד מגאוני ליטא ואחד הפייבוריטים שלי, שהסתובב וקלט והכיר אדמו"רים ואף כתב עליהם. אבל נחזור לר' ישראל שלנו. זכינו בדורנו לראות עניו אמתי, שהמיס גם לב ליטאי. אדם שבד' אמותיו התפוגגו להם הציניות, השכלתנות והחקרנות, למרות שגם הוא היה כזה, רשמית לפחות. לא לחנם צמחו בסביבתו כמה וכמה אנשי אקדמיה ומחקר, שהם גם בעלי נפש ועומק אישי. עם כל הרוז'ינאיות הוא היה רחוק מאד ממניירות של אדמו"ר, ביתו – דירת שיכון פשוטה, עמוסת ספרים ותמונות גדולי המשפחה לדורותיהם. בכל זאת קיבוצניק, מסתפק במועט, מאכלו במשורה, כחוש וקטן, ספון בחדרו עם ספריו הרבים, תמיד מאיר פנים ושום דבר לא כואב לו עכשיו והכל בסדר.
דיבורו איטי ומהורהר, ב'תורה' שהשמיע בטיש שילב תמיד ציונות. יש שנתנו לו 'קויטלאך'. לא אני. בשיחת פנים אל פנים נזהר תמיד מלחלק 'ברכות' אדמו"ריות, רק התעניין ואיחל איחולים בצורה מתוחכמת, לחץ את כף ידך בשתי ידיים חמות, זרק רמז קטן 'שנזכה לכוון את מעשינו', וזה הספיק. איש מתוק היה, פיקח גדול היה, ידע להפוך את האני' ל'אין' כדברי סב-סב-סבו, המגיד ממזריטש. ילדי הקהילה קראו לו 'ישראל', וכך פנו אליו בלשון נוכח, כי בכל זאת זה קיבוץ ואין דיסטנס. זו השניות המעניינת של קהילת בית ישראל, מורה רוחני נערץ שהוא גם חבר, למבוגרים ולילדים.
ב'טישים' הפומביים ישבו אנשים ונשים באותו החדר, כמו בבית, וכי מה ההבדל. החרדים שהגיעו לטיש הסכינו עם התופעה. מהם סקרנים, ומהם חסידים נכבדים או קרובי משפחה רחוקים, שהרגישו בקרבתו נגיעה בעבר הרוז'ינאי עליו שמעו רק בסיפורים. 'כאן יש אוירה של חצר חסידית אותנטית, כמו פעם' אמר לי אחד מהם, מסורת שלא התקלקלה עם פראנצ'עס, טרראם, שטחיות וצייתנות. לאחר הטיש, בחורים חסידיים מבויאן וסדיגורה הקיפו דווקא את ציפורה, והקשיבו רוב קשב לסיפוריה. כאן ניתן לגעת באיזו פשטות שמורה מפעם, לשוחח ככה בלי עכבות עם בתו של ה'אמרי חיים', וכי קלה זאת בעיניכם. פעם, עם יציאתו מהטיש, צעד על יד זוגתו ציפורה, ביקשתי בנימוס לצלמם. הם נעמדו יפה, והופ.. גם נתנו יד זה לזו. הרגע הונצח, ומאז התמונה מסתובבת ברשתות החברתיות.
בשמחת תורה בעת ההקפות הוא לא נח רגע וסירב להתיישב, למרות רגליו החולות והכואבות וגילו המופלג. ריקוד הסולו שלו מול ההיכל הפתוח בעת החזרת ספרי התורה, ועוד לאחר שעתיים של ריקוד, הפליא אותי. לאחר מכן ניגשתי אליו ושיבחתי את שראו עיני, והוא הגיב מיד: מה הפירוש? איזו שמחה! איך אפשר שלא.. איך אפשר שלא.. הגוף רוקד מאליו.
והגוף הקטן הזה המשיך לרקוד, עד שחלה ודעך, ועד לזיבולא בתרייתא. בחצות הליל הגיע למנוחתו האחרונה בחלקת רוז'ין, תחת סככת שטפנשט הנודעת, שגם היא רוז'ין, אבל איזה הבדל… ההמולה הרותחת אף פעם לא הייתה לרוחו של ר‘ ישראל. אבל גם שם הוא ישמור על שקט פרטי ופנימי. אני בטוח.
