יורגן הברמאס, מחשובי הפילוסופים של המאה ה-20 וה-21, הלך לעולמו אתמול (שבת) בשטרנסברג, גרמניה, בגיל 96. הוא נודע כאינטלקטואל ציבורי שהשפיע על השיח ברחבי המערב במשך עשורים, כיוצר מושג 'הספירה הציבורית', וכמי שהתעקש על מחויבות לאידיאל של שיח אנושי משותף רציונלי, בתקופות שבהן הרעיון ספג ביקורת קשה מימין ומשמאל.
ילדות בגרמניה הנאצית
הברמאס נולד ביוני 1929 בחבל הארץ וסטפאליה בגרמניה. הוא נולד עם חך שסוע שבעקבותיו עבר בילדותו ניתוחים, ושהקשה עליו בראשית חייו לתקשר עם אנשים אחרים. במבט לאחור העיד שהדבר תרם לעניין שלו בתקשורת בין בני אדם.
לפי 'האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד', הוריו היו "שמרנים ומשכילים מהמעמד הבינוני, שלא הביעו ביקורת על המשטר הנאצי ולא תמכו בו בתוקף". אביו הצטרף למפלגה הנאצית ב-1933, והברמאס עצמו התחנך ב'היטלר יוגנד', אך התחמק כנער מגיוס למלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה, הבנת זוועות הנאצים, בין היתר באמצעות משפטי נירנברג, הייתה עבורו מעצבת בצעירותו.
הברמאס למד באוניברסיטאות בגרמניה ושוויץ. ב-1953, בהיותו בן 24 בלבד, קרא בפומבי למרטין היידגר, הפילוסוף הגרמני הנודע ביותר באותו הזמן, להתנער במפורש מעברו הנאצי – דבר שהיידגר מעולם לא עשה.
השתתפות דמוקרטית אמיתית
המושג הידוע ביותר של הברמאס הוא 'הספירה הציבורית'. לפי הברמאס, מדובר במרחב שנפרד מהמדינה, המשפחה והכלכלה, ושבו אנשים פרטיים יכולים להיפגש כדי לדון בסוגיות חברתיות. לפי התיאור ההיסטורי שהציג, ספירה ציבורית משמעותית נוצרה בידי הבורגנות באירופה במאה ה-18, במקומות כמו בתי קפה וסלונים. הוא הכיר בכך שכמעט כל המשתתפים בפועל היו גברים בעלי רכוש, ועם זאת טען שהספירה הציבורית אפשרה מימוש חלקי של אידיאלים מסוימים שנחוצים לדמוקרטיות משגשגות.
הברמאס הציג אתיקה של שיח שבה כל אדם עם יכולת לדבר ולפעול זכאי להשתתף בשיח; כל משתתף זכאי לערער על כל קביעה; כל משתתף זכאי להציע כל קביעה משלו; וכל משתתף זכאי לבטא את גישתו, תשוקותיו וצרכיו. שיח כזה דורש אמונה בכנות כוונותיהם של הדוברים. הוא כתב: "השתתפות דמוקרטית אמיתית של אזרחים בתהליך הפוליטי יכולה להיווצר (ואף נוצרה ברגע מסוים בהיסטוריה האירופית) במפגש בין אנשים פרטיים, בעלי סטטוס חברתי, שלהם יחד יש כוח לעמוד מול הממסד", וכי אז יכול להתקיים "דיון רציונלי ושיטתי, המכוון כולו לטובת הכלל, ללא עירוב אינטרסים אישיים" (מצוטט כאן).
האמין בנאורות, התנגד לקפיטליזם פרוע
הברמאס מזוהה עם אסכולת פרנקפורט, שצמחה במכון למחקר חברתי של אוניברסיטת פרנקפורט, וכללה הוגים משפיעים כמו הרברט מרקוזה, תיאודור אדורנו, וולטר בנימין, מקס הורקהיימר ואריך פרום. אסכולה זו ביקשה לחקור את המציאות החברתית באופן ביקורתי לאור משנתו של קרל מרקס ובהמשך לה, תוך הרחבת החקירה לשאלות של תרבות ופסיכולוגיה. הם ניסו להציע תשובות לשאלה מדוע מעמד הפועלים במערב לא מתקומם נגד הקפיטליזם, כפי שחזתה, לכאורה, התאוריה של מרקס.
לעומת חלק מההוגים אחרים באסכולת פרנקפורט, הברמאס ביקש להימנע מביקורת גורפת מדי על האידיאלים של הנאורות. הוא האמין שעל אף כשלי היישום, התבונה עדיין יכולה וצריכה להנחות חברות אנושיות. לצד אמונתו בחשיבות של דיון רציונלי, הוא קיבל את הביקורת האופיינית לאסכולת פרנקפורט על הרציונליות התכליתית, שבה אדם פועל למימוש מטרה מסוימת באמצעים הטובים ביותר ברשותו, גם אם זו מטרה איומה או חסרת שחר – כך שרציונליות כזו יכולה לגרום נזק. הוא הבחין בינה לבין רציונליות תקשורתית, שבה אנשים מנסים להגיע להסכמה על בסיס נורמות תקשורת משותפות.
הברמאס נבדל מהוגים אחרים באסכולה גם בתגובתו המסויגת יותר למחאות הסטודנטים של 1968. הברמאס תמך במחאות בבסיסן, אך התנגד לחלק מדרכי הפעולה של הסטודנטים, ואף הביע חשש מ"פשיזם שמאלי" – מושג שבדיעבד אמר שהיה קשה מדי.
אף שהיה מתון פוליטית יחסית לאסכולת פרנקפורט, הברמאס שמר על מרקס כאחד ממקורות השפעתו, והיה ביקורתי כלפי קפיטליזם בלתי מרוסן. בריאיון לשבועון הגרמני 'די צייט' ב-2008, אחרי פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, ביקר את חוסר הצדק שהמערכת החברתית יוצרת: "המונים שמלכתחילה אינם נמנים עם המנצחים של הגלובליזציה נדרשים לשלם שוב את החשבון, עבור השלכותיה של תקלה צפויה של המערכת הפיננסית. עם זאת, גם הספקולנטים פעלו בעקביות על פי ההיגיון המקובל חברתית של מקסום רווחים. אני מקווה שהאג'נדה הניאו-ליברלית לא תתקבל עוד כפשוטה, אלא תועלה לדיון. יש לבחון בקפידה את כל התוכנית של שעבוד בלתי מרוסן של עולם החיים לצווי השוק". בריאיון ל'הארץ' ב-2012 הזהיר מ"התוצאות ההרסניות שיש לשווקים שאין עליהם שליטה פוליטית של החברה".
הדגיש את ייחודיות השואה, גינה את 7 באוקטובר
הברמאס הרבה להשתתף בשיח הציבורי ולהתבטא ביחס למתרחש. בין היתר, ב-1986 יזם פולמוס פומבי עם היסטוריונים שלטענתו הפחיתו מהייחודיות של שואת העם היהודי. בעשור הראשון של המאה ה-21 היה שותף לספר 'פילוסופיה בזמן טרור', שהתייחס לפיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים, וכן פרסם את הספר 'עתידו של טבע האדם' שעוסק בסוגיית ההנדסה הגנטית בבני אדם.
בנובמבר 2023 פרסם לצד כמה מעמיתיו מכתב פומבי בעקבות מתקפת 7 באוקטובר ותחילת המלחמה בעזה. המכתב הצדיק באופן עקרוני את היציאה למלחמה וגינה את האנטישמיות.
"הטבח של חמאס, שנעשה בכוונה מוצהרת לחסל חיים יהודיים באופן כללי, הניע את ישראל להכות חזרה", נכתב, "כיצד מתבצעת תגובה זו, המוצדקת באופן עקרוני, זהו עניין שנוי במחלוקת. עקרונות המידתיות, מניעת נפגעים אזרחיים וניהול מלחמה עם סיכוי לשלום עתידי חייבים להיות העקרונות המנחים. אך למרות החששות לגורל האוכלוסייה הפלסטינית, ייחוס כוונות של רצח עם לישראל מעיד על שקיעת אמות המידה לשיפוט. בפרט, פעולותיה של ישראל אינן מצדיקות בשום אופן תגובות אנטישמיות, במיוחד לא בגרמניה, ובלתי נסבל שיהודים בגרמניה חשופים שוב לאיומים".
קנצלר גרמניה ספד: "מגדלור בים סוער"
קנצלר גרמניה פרידריך מרץ ספד להברמאס. "הוא היה מההוגים החשובים של זמננו. החדות האנליטית שלו עיצבה את הדיון הדמוקרטי הרבה מעבר לגבולות מדינתו, והייתה מגדלור בים סוער".
ראש ממשלת נורווגיה יונס גר סטרה: "איבדנו אדם שסייע לעצב את הלך הרוח והיסודות הערכיים במשך חצי מאה. רק דרך תקשורת ואינטראקציה נוכל למצוא פתרונות שישרתו את רוב האנשים. הוא הגן על האידיאל של הנאורות – דבר שאנחנו זקוקים לו בנוף הגיאופוליטי הסוער של זמננו, עם הרבה פייק ניוז ושינויים בשפה שיכולים להיות ברוטליים ומדירים".
בישראל ספדו לו אנשי אקדמיה. פרופ' חנוך בן פזי מהמחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן: "לאורך עשרות שנים התייצב הברמאס כפילוסוף בעל תודעה של שליחות אזרחית: להגן על הרציונליות, לבקר את התרבות והפוליטיקה, ולשמור על האפשרות של דיאלוג מוסרי בחברה דמוקרטית. בכך היה לא רק פרשן של זמנו, אלא גם קול מוסרי המעצב אותו. על התייצבותו בסולידריות למען הטוב, בעקבות 7 באוקטובר, אנו חבים לו חוב של כבוד והערכה".
הוא הניח אחריו שני ילדים. אישתו אוטה הברמאס-וושליפט נפטרה בשנה שעברה, ובתו רבקה הברמאס, פרופסורית להיסטוריה, נפטרה ב-2023.
