"משנת אלפיים הילדים לומדים עם אזעקות. רק בשנים האחרונות הפסיקו את הלימודים בבתי הספר בגלל הטילים", אומרת פולינה בן אברהם (39), אם לחמישה משדרות, שבה הוחלט לא לפתוח את הלימודים למרות ההקלה בהנחיות פיקוד העורף. "אני לא רואה הבדל בין טיל לבין קסאם. כל אחד מהם יכול להרוג אותך בממ"ד".
עם הפתיחה החלקית של המשק בשבוע שעבר עלתה שאלת פתיחת מערכת החינוך ביתר שאת, ואף נטען כי משרד האוצר לוחץ על משרד החינוך והעומד בראשו יואב קיש לפתוח את מערכת החינוך. המתווה של קיש, שיישומו התחיל היום (שני), הוא פתיחת מערכות החינוך ברשויות מקומיות המוגדרות 'צהובות', כלומר שפיקוד העורף אישר את פתיחת הלימודים בהן, ובהחלטתן של הרשויות המקומיות עצמן.
הנימוקים לפתיחת המסגרות ברורים: ההורים חוזרים כאמור לעבודה ושיבוש השגרה אצל הילדים נותן את סימניו. הלמידה מרחוק אינה תחליף הולם ללמידה הפיזית והסיכוי לקשיים נפשיים והתנהגויות סיכוניות עולה. מהצד השני, שאלת הביטחון של הילדים מעסיקה את ההורים גם הן: כמה מרחבים מוגנים יש בבתי הספר ומה היכולת של הילדים להגיע אליהם מהר ככל הניתן, והאם הדרך למסגרות החינוכית היא מוגנת?
"שדרות שקטה, היו פה אולי ארבע אזעקות", בן אברהם מוסיפה. "ואיך הבן הגדול שלי אומר? 'אם בורא עולם רוצה הוא לוקח'". ילדיה מפוזרים בין לא מעט מסגרות: למעט בתה הבכורה, לנה בת ה-19 המתנדבת בשירות לאומי, יש לה בן 17, אושריאל, תלמיד תיכון, שני בנים נוספים, שליו (9) וירון (10), תלמידי יסודי, והקטן, בן שנה ושמונה חודשים, לומד במעון. "הילדים שלי כבר אומרים שמשעמם להם ושהם רוצים לראות את החברים". אומרת בן אברהם. "באמת הכנתי להם לונה פארק בחצר, אבל יש גבול".
שדרות, המוגדרת צהובה, פותחת באופן חלקי את מערכת החינוך: מעונות היום ייפתחו לילדי צוותי ההראה שהמסגרות שלהם נפתחות; גני הילדים ייפתחו למעט מקרים בודדים; בבתי הספר היסודיים רק שכבות א'-ב' יחזרו ללמוד; וחלק מהתיכונים חוזרים ללמוד, בהחלטת מנהלי בתי הספר. כלל המסגרות לחינוך מיוחד ייפתחו.
בן אברהם מודעת לכך שלא כל ההורים חושבים כמוה. "יש הורים שאומרים לאלון דוידי (ראש העיר, מ"מ), 'אתה מפקיר את ילדינו!'. אני חושבת ששדרות מופקרת הרבה זמן, אבל אני לא חושבת שזה ברמה של דוידי".
מאיה פורמן היא אחת מהאימהות שלא חושבות כמו בן אברהם. "גם כשמחזירים, אני מחכה יום לפני שאני שולחת שוב", היא אומרת. פורמן, אם לארבע בנות (13,7.5,5,4), מתגוררת בקריית מלאכי, שהוחלט לפתוח בה את המסגרות לחינוך מיוחד. עם זאת, בעיר לא מופעלות הרבה התרעות יחסית: לשם ההמחשה, מתחילת המבצע הופעלו בה 32 התרעות, לעומת יותר מ-100 באזור גוש דן. "יש בין אזעקה אחת לשלוש אזעקות ביום", היא אומרת. אך לדבריה, הביטחון של הילדות שלה הוא מעל הכל. "אין פה עניין של אמון. על המדינה שלנו אני סומכת, על האויבים שלנו – לא".
פורמן מקבלת סיוע שמאפשר לגבות את החלטתה, גם במקרה שייפתחו בתי הספר לפני שהיא תרגיש מוכנה לשלוח את ילדותיה. "התברכתי ואני מודעת לכך. ההורים של בעלי, סבא וסבתא של הילדים, גרים איתנו ומסייעים לנו". גם עבודתה מאפשרת זאת. "אני עובדת בשתי עבודות – בניקיון של בניינים ובטיפול בנפגעות תקיפה מינית. שתי העבודות מאפשרות לי גמישות: אני יכולה להזיז מפגש עם מטופלת או לקבוע מחדש את הזמן של ניקיון הבניין".
לפורמן יש ביקורת גם על מיגון מסגרות החינוך. "החדר המוגן בגן של הבת שלי הוא חדר פנימי שלדעתי הוא ממ"ד לא תקין. וגם אם נניח והוא תקין, איך בדיוק 30 ילדים יכולים להיכנס לשם?"
אבל, היא מוסיפה, עדיין לא קל להישאר עם הילדות בבית: "ברור שקשה לנו. יש לי ילדה מאובחנת עם אוטיזם בתפקוד נמוך והשנייה ככל הנראה בדרך, ובת שסובלת מחרדות חברתיות. הבנות משתתפות בטיפולים שהן צריכות ככל הניתן, ועדיין ביטחונן חשוב יותר. עושים מה שאפשר: חוברות צביעה, שבלונות ועוד".
