השבוע אישרה הממשלה עדכון לתקציב המדינה. מתקציב החינוך קוצצו 187 מיליון שקלים. ממערכת הבריאות – 100 מיליון. מהרווחה – 92 מיליון. מהתעסוקה – 44 מיליון. מההשכלה הגבוהה – 50 מיליון. אלה לא נתונים יבשים; אלה החלטות שמישהו קיבל בכוונה, בזמן שאזרחי ישראל מזנקים למקלטים, ילדים לומדים בזום ומשפחות מפונות מחכות לחזור הביתה. במקביל, הוקצו מאות מיליוני שקלים לתוספות שונות שרובן אינן מיועדות לטובת כלל אזרחי ישראל, ובוודאי שלא לחיזוק התשתית החברתית. הכסף קיים, הוא פשוט זורם לכיוון אחר – על גבם של החלשים ביותר.

כדי להבין מה קורה כאן, שווה להתעכב רגע על מושג מעולם הכלכלה הסביבתית: "החצנת עלויות". קחו למשל את הדוגמה הקלאסית – מפעל שמזרים שפכים לנחל ומרוויח על חשבון הציבור. הוא מייצר, הוא מרוויח, והנזק נשאר לאחרים. פעם קראו לזה "תוצר לוואי", אך היום מבינים שזו פשוט הברחת עלויות. עשרות שנים חלפו עד שהעולם (באמנת ריו ב-1992) וישראל (בחוק אוויר נקי ב-2008) הפנימו שכאשר המפעל מנקה אחריו, הוא לא עושה לנו טובה – הוא פשוט משלם חוב שנוצר מהרגע שהחל לייצר. הנזק הוא חלק מעלות הייצור, בין אם הוא מופיע בדוחות הכספיים ובין אם לא. ממשלת ישראל מתנהלת כיום לפי אותה לוגיקה מוטעית בדיוק. רק שכאן, הנחל הוא החברה כולה.

כשמדינה יוצאת למלחמה, לא רק עלויות הטנקים והטילים הן "הוצאות מלחמה". גל הטראומה הנפשית שישטוף דור שלם הוא הוצאת מלחמה. הצורך בסיוע סוציאלי לעשרות אלפי מפונים הוא הוצאת מלחמה. מערכת חינוך שנדרשת לפעול מרחוק – בזמן שלרבים מילדי השכבות החלשות אין מחשב, טאבלט או אפילו חיבור לאינטרנט – היא הוצאת מלחמה. גם תושבים שפותחים את הממ"ד הפרטי שלהם לכל הבניין במקום מקלטים שהמדינה לא בנתה, מסבסדים למעשה את הוצאות המלחמה. רק שהמדינה החליטה שהציבור הוא זה שישלם את החשבון.

ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר סמוטריץ'. לא רק עלויות הטנקים והטילים הן "הוצאות מלחמה" (צילום מסך: איתי בית און/ לע"מ)

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-55% מהדירות בישראל אין ממ"ד. דו"ח מבקר המדינה מציג תמונה חמורה עוד יותר: לכשליש מהאוכלוסייה, כ-3.2 מיליון איש, אין גישה לאף מרחב מוגן תקני. זה אינו כישלון של הפרט או חוסר אכפתיות של הדיירים, אלא החלטה מדינית: לפני שנים קבעה הממשלה שמימון הממ"דים הוא באחריות האזרח, ועברה הלאה. כשטיל נופל, הדייר הוא שמשלם את המחיר על ההחלטה הזו.

ההורה שנאלץ להישאר בבית עם ילדיו כי מוסד החינוך סגור בהיעדר מיגון מספק, ומאבד שכר יומי שאין לו שום יכולת לוותר עליו – הוא לא מקרה קצה. הוא תוצר ישיר של המדיניות. עובדים שעתיים, אלה שהכי קשה להם לספוג יום עבודה אבוד, נשכחו לחלוטין מתוכניות הפיצויים. הנזק קיים, והוא מצטבר. הוא פשוט לא מופיע בשורות ההוצאה הממשלתית.

חיסכון בהוצאה הציבורית על נזקי המלחמה אינו באמת חיסכון. זהו חוב שישולם בריבית דריבית: בשחיקת בריאות הנפש של דור שלם, בנשירה של ילדים שהפסידו חודשים ארוכים של למידה רציפה, ובקריסת אוכלוסיות שיכלו להוות עמוד שדרה כלכלי ביום שאחרי המלחמה. מי שחושב שקיצוץ של 92 מיליון שקלים ברווחה היום חוסך כסף למדינה, פשוט לא מבין את החשבון.

הדרישה המיידית ברורה: לבטל את הקיצוצים בחינוך, בבריאות וברווחה. זהו השלב הראשון, והמינימום שכל ממשלה שמנהלת מלחמה מחויבת לו כלפי אזרחיה. אבל בכך לא די. על הממשלה להציג תוכנית ממוקדת לטווח הקרוב: מיגון כל מוסדות החינוך הציבוריים שאין בהם מרחב מוגן תקני; פיצוי אמיתי לעובדים שעתיים שנפלו מבעד לחורי רשת הביטחון; הרחבת מערך בריאות הנפש לאוכלוסיות שחודשים של מלחמה מתמשכת לא פסחו עליהן; ותוכנית רב-שנתית שתחזיר למדינה את האחריות שעליה ויתרה – הגנה על האזרח, לא פחות מההגנה על גבולות המדינה.

המפעל המזהם סבר במשך שנים שהנזק אינו חלק מהחשבון שלו. כבר למדנו שהוא טועה. הגיע הזמן שגם הממשלה תלמד את אותו הלקח.

עו"ד בקי כהן-קשת היא פעילה חברתית, ממובילות 'הפורום למאבק בעוני'