בקומה לילדים ובני נוער מפונים במלון 'ניקס' בתל אביב, בתוך חדר פעילות, ניצב שולחן עם משחקים, דפי צביעה, ודפים לבנים חלקים לקשקוש. בקצה השולחן, לצד מדריכים, הורים וילדים שמשחקים ומציירים, נמצאת ליעד שפירא, בת 15 וחצי מרמת גן. פינת המספרה הניידת של שפירא פרושה על השולחן: מתלה קטן עם צמות צבעוניות, ותיק המתפקע בציוד של מספרה: גומיות, מסרק ועוד.

מאז שבעה באוקטובר, שפירא עוברת בין מלונות המפונים בליווי אמה תמי, וקולעת צמות. "מישהי מהשכונה שלי ביקשה ממני בתחילת המלחמה לקלוע לצמות לשלוש בנות מפונות מכפר עזה שהיו אצל סבתא שלהן", היא מספרת, "נוצר ביננו קשר מאוד טוב ואמרתי לעצמי 'יאללה אני אמשיך עם זה'. יום אחרי זה התייצבתי בשפיים וקלעתי שבע שעות צמות. יום למחרת הגעתי שוב. בהמשך הכשרתי צוות של בנות והלכנו להרצליה, לתל אביב ועוד, לאן שביקשו מאיתנו".

כיום משרד החינוך יודע לפנות לאם תמי, על מנת לקבוע עם שפירא לאן תיסע. "הכול עובר דרכי", מדגישה האם, "המספר של ליעד לא מחולק ככה סתם". לביתה ליעד ברור למה היא ממשיכה, כבר יותר משנתיים: "המטרה שלי היא להעניק רגע של נורמליות לבנות שפונו הרגע מביתן".

"בום כזה שאת שומעת באיברים הפנימיים"

ארגוני הסיוע האזרחיים, הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה מתייצבים במלונות המפונים, כמו אחרי פרוץ 'חרבות ברזל' ו'עם כלביא', וכולם כבר מכירים את תפקידם. בלובי מלון ניקס יש "משרדים" מאולתרים של עיריית תל אביב, משרד הבריאות, הביטוח הלאומי ומרכזי החוסן. כמו בפינויים קודמים, יש מרחב ייעודי עבור פעילויות לילדים ולנוער. הוא נמצא בקומה מינוס שתיים, שמוגדרת כולה מרחב מוגן, כשאת הפעילויות מובילים ארגונים כמו תנועת הנוער העובד והלומד, ארגון 'לב אחד' ועמותת 'הגל שלי'.

מאיה מדג'ר מתל אביב, שביתה ניזוק מפגיעת טיל בתחילת המלחמה מול איראן, יושבת עם בנותיה אלה (13) ולילי (10) בכיסאות מחוץ לחדר הפעילות בקומה. היא ובנותיה משחקות עם תינוקת בעגלה. "התינוקת לא שלי", היא צוחקת ומסבירה, "סבתא שלה נכנסה לחדר הפעילות עם נכדים אחרים שלה, והתנדבנו לשמור עלייה בזמן הזה. החמודה הזאת נרדמה במהלך כל האירוע. בהחלט יש כאן ערבות הדדית".

מדג'ר מספרת על רגעי הפגיעה. "כשפרצה המלחמה בשבת, הייתי עם הבנות שלי במקלט לא רחוק מהבניין שלנו, ושמענו בום, כזה שאת שומעת באברים הפנימיים שלך. התחיל רחש במקלט שהבניין שלנו נפגע, אבל לא יכולנו ללכת לראות, כי עוד היו אזעקות.

"כל הסיטואציה הייתה קשה: התיאורים של השכנים על הנזקים בדירות שלהם; המחשבה על הנזק בבית שלנו; והדרישה של מנהל הבניין לצאת מהמקלט כטענה שהבניין קורס. אני חושדת שהוא רק רצה שנלך משם". יומיים לאחר מכן הגיעה עם הבנות שלה למלון. היא מספרת שקיבלה יחס טוב: "המלון עזר בכל מה שהיינו צריכות, והפעילויות של כלל הארגונים לילדות הן מדהימות".

"לא חייבים להירקב מול הטלוויזיה, מבחינתי להישאר כאן כל החיים"

אלה מאור, ביתה הבכורה של מדג'ר, עוצרת לרגע את המשחק עם התינוקת כדי להתפנות לראיון. "עכשיו אני בסדר סך הכול. אני אומנם נלחצת באזעקות, הן מורידות לי שנים מהחיים. המזל הוא שכאן במלון לא שומעים אותן, כי אנחנו במינוס 2 שזה מרחב מוגן גם ככה. אצל בת הזוג של אבא שלי, שם אני נמצאת חלק מהשבוע, שומעים את האזעקות".

ההתחלה במלון הייתה קשה לה. "בימים הראשונים היו לי כאבי בטן חזקים, כנראה התקף של תסמונת FMF שאני סובלת ממנה. סביר בהחלט שהלחץ שהייתי בו גרם להתקף". עם הזמן היא החלה ליהנות מהפעילויות: "יש פה הרבה התנדבויות, רואים איך כולם רוצים לעור ולעשות שמח. 'לב אחד' ארגנו לנו פעילות עם שוקולד, ו'הגל שלי' ארגנו את 'המרוץ למלון' עם פרס שווה ממש. בכלל כל הזמן יש מה לעשות כאן, לא חייבים להירקב מול הטלוויזיה. מבחינתי להישאר כאן כל החיים".

מאור לומדת בכיתה ח' בעירוני א' בתל אביב. "אנחנו לומדים בזום וזה קשה. חלק מהמורים מתעלמים מהמלחמה ונותנים לנו מטלות קשות, למרות שאנחנו על שלוש שעות שינה. יש גם מורים אחרים, כמו המורה לאנגלית ששחררה אותנו, אחרי שהיא הבינה שאנחנו עייפים מידי מהאזעקות".

המחנכת של מאור מכירה את מצבה, ושאר המורים לא בהכרח יודעים. "חלק שואלים". מי שהיא מרגישה ששם בשבילה תמיד הן החברות: "הן מתעניינות בי כל הזמן מאז הפגיעה בבית. זכיתי לחברות שרואות אותי".

"הילדים מקסימים, ומדי פעם ההורים אומרים תודה"

בחלל הגדול שמחוץ לחדר הפעילות, הקומונרים של תנועת הנוער העובד והלומד, תמר חלבה וגבריאל אבו-גאזלה (שניהם בני 18), שקועים במשחקי קופסא. חלבה משחק 'אליאס' עם חבורת ילדים, ואבו-גאזלה משחק 'קאטן' עם סקיי אוקונור רכז הפעילות, ועם מבוגר נוסף מהמלון. זו הפעם השנייה של אבו-גאזלה במלון, והפעם הרביעית של חלבה.

"במסגרת שנת השירות אני גר בבאר שבע, ומדריך בשני קיבוצים בעוטף עזה: כיסופים ועין השלושה", מספר חלבה. "עכשיו אני בבית של ההורים כי אנחנו לא יכולים להיות בבאר שבע, ולא רציתי לשבת בבית סתם, אז באתי לכאן. כיף לי מאד עם הילדים. הם מקסימים. מידי פעם ההורים מגיעים ומודים לנו שאנחנו עם הילדים שלהם, ונחמד לי לדעת שאני מסייע להם".

אבו-גאזלה דווקא נשאר ב'חווה', הכינוי לבית המגורים של קומונרים בנוער העובד והלומד. "מותר להיות שם כי יש אצלנו מרחב מוגן, אבל הוא מכיל עד 12 אנשים, אז זאת כמות האנשים שמותר שיישארו".

לצד עבודתם במלון לחלבה ואבו-גאזלה, יש חניכים משל עצמם בקן (סניף) של הנוער העובד והלומד. הם מנסים לשמור איתם על קשר כמה שניתן, תחת מגבלות פיקוד העורף על חינוך בלתי פורמלי. אבו גזאלה: "קיימנו אפטאר (הארוחה ששוברת את הצום ברמדאן מ.מ) עם החניכות המוסלמיות בקן. הן בישלו יחד איתנו את הארוחה". חלבה: "העברתי לחניכים פעולות בזום, וזו לא חוויה מוצלחת במיוחד. אני מקווה שאוכל לחזור בקרוב".

אבו גאזלה שמח מאוד להיות במלון עם הילדים. "אתמול התחלנו להרכיב עם הילדים פאזל של 1,500 חלקים של הטאג' מאהל, וזה היה כיף!", הוא מספר, "הבאתי אותו כי הם ביקשו ממני את הפאזל הכי קשה".