כששואלים את פאהד סמאן מה הדבר שהוא הכי יתגעגע אליו בישראל, המהנדס הצעיר צוחק. "קודם כול, לטכנולוגיות המים המדהימות. אבל חוץ מזה, נדמה לי שאתגעגע לקום בחצות מאזעקות. פה מאוד נחמד ביחד במקלט, אני מפחד שבסומלילנד אתעורר לבד בחצות ואף אחד לא יבוא איתי". החברים האחרים בחדר, גם הם מהנדסי מים מסומלילנד, צוחקים יחד איתו. אף שאמצע היום וכולם צמים, מצב הרוח בקרב החבורה מרומם מאוד, אפילו מתרגש. קשה לנחש שהם חבורה של מהנדסים בכירים ממדינה מוסלמית שנתקעו בישראל במלחמה.

העובדה שהם מתאכסנים כרגע במלון בנתניה לצד מפונים מהיישוב שלומי בגבול לבנון, תוך כדי צום הרמדאן, רק הופכת את האווירה הנעימה למפתיעה יותר. אף שהגיל הצעיר יחסית של המשתתפים אינו מסגיר זאת, סמאן והחבורה שאיתו כולם מהנדסים בכירים ברשות המים של סומלילנד, המדינה הקטנה שישראל הכירה בה מוקדם יותר השנה. המשלחת שלהם, של 25 מהנדסים, נחתה בישראל רק לפני חודש, להכשרה שהייתה אמורה להימשך כשלושה שבועות בתחום ניהול המים. ההכשרה נקבעה כחלק מחימום היחסים בין שתי המדינות, אך המלחמה פרצה שבוע אחרי תחילתה.

"המטרה הייתה לקרב בין המדינות ולהראות את הרצינות והידידות שלנו כמדינה", מספרת עינת שלאין, ראשת מש"ב, סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל, במשרד החוץ. מש"ב עוסקת בפיתוח ובנייה של יכולות במדינות מתפתחות. "מש"ב הוקמה בידי גולדה ב-1958", היא מספרת, "ומאז אנחנו מנסים לשלב בין הרעיון הזה של תיקון עולם ובניית יחסים מדיניים, ככלי אפקטיבי ליצירת יחסים אמיתיים של שותפות, ולהראות לעולם את פניה היפות של ישראל. המשלחת שלפנינו היא מקרה מובהק של בניית יחסים חדשים לקידום אינטרס מדיני. יש פה אנשים שמגיעים ממדינה צחיחה מאוד, ואנחנו מציעים להם שותפות וכלים בתחום שאנחנו מהמובילים בו בעולם: מים".

מקורות השראה

אף שחלק ניכר מהלו"ז שלהם בוטל לאחר שבוע בשל המלחמה, המהנדסים מספרים שלמדו המון. "במהלך הזמן שלי בישראל ראיתי טכנולוגיות מדהימות", מספר מוחמד יוסוף, מהנדס אזרחי ראשי ברשות המים. "ביקרנו במתקני מים של מקורות ופגשנו מומחים. במיוחד היממו אותי הטכנולוגיות שמנצלות משאבים שיש לנו, כמו הים, כדי לייצר מים. זה מדהים".

עומר אחמד: "אחד הדברים שראינו בערבה זה איך אפשר להשתמש באדמה כדי להתאים אותה לגידולים חקלאיים, זה שימושי לנו מאוד"

יוסוף לא לבד. כל אחד מהחברים בתורו מתאר מפגש מקצועי משמעותי, והרבה ידע שהוא צבר. נימאר קוסאר, מהנדס נמרץ עם מבטא מצוין, מתרגש מצינורות ההשקיה. "ראינו קילומטרים של צינורות, יותר מבכל סומלילנד, שגדולה מישראל פי שמונה".

"גם ביקרנו בערבה", מספר עומר אחמד, מהנדס בכיר שמשדר קלילות של איש עסקים צעיר. "זה היה מרתק כי זה מאוד דומה שם לאקלים אצלנו במדינה. אחד הדברים שראינו בערבה זה איך אפשר להשתמש באדמה כדי להתאים אותה לגידולים חקלאיים, זה שימושי לנו מאוד".

אחמד, שהשם שלו דומה לשם העברי עומר, משבח גם את יכולות ניהול המים. "פגשנו את האנשים במקורות, שמצליחים לנהל את משק המים עד לטיפה האחרונה. זה מדהים. פה בישראל יש בזבוז של אחוזים בודדים מהמים בלבד. אצלנו בסומלילנד אנחנו מאבדים 20%-30% מהמים".

בנקודה הזו מתחיל ויכוח קצר אך מלומד בין החברים, שחלקם טוענים שהמספר קרוב יותר ל-50%, ורובם מביאים נתונים ופרמטרים מורכבים, שמזכירים שלמרות ההתלהבות הכמעט ילדית שלהם, מדובר במהנדסים מומחים.

אחות שלנו תמי

"הרבה מהדברים שהיינו אמורים לעשות איתם התבטלו", מספרת תמר ערן-שושן, 'תמי' בפי חברי המשלחת, מנהלת קורסים בכירה במרכז ההדרכה של מש"ב בשפיים, והמלווה העיקרית של המשלחת בישראל. "אבל המון דברים עברו לזום או לחדרים סגורים, והמפגשים שכן היו לנו, בעיקר עם חברת מקורות ומתקני מים, הלכו נהדר". כעובדת ותיקה במש"ב היא אחראית על הרבה שיתופי פעולה עם קבוצות מסביב לעולם.

"אני הכי אתגעגע לאחות שלנו תמי", מספר עבדי באשה, מהנדס נגר עילי. "תמי והאנשים ממש"ב דאגו לנו, הסבירו לנו, עזרו להכיר לנו את הישראלים. היא הייתה כמו אימא בשבילנו".

האחרים מהנהנים, חוץ מתמי. "אהבתי יותר כשקראת לי אחות", היא אומרת בחיוך, והוא והחברים האחרים פורצים בצחוק.

איך אומרים סומלילנדים?

לצד ההתפעלות הגדולה מהידע ומהיכולות הישראליות, החברים מתרגשים מאוד מהכנסת האורחים, וחלקם מדברים עליה בעיניים כמעט דומעות. "הייתי רוצה להודות לישראל על הכנסת האורחים המדהימה", אומר חמזה אברהים עות'מן. "היה ממש כיף להכיר אנשים מישראל". עות'מן אחראי לטיפול במים, ואחד מהשקטים יותר בחבורה. הוא אינו היחיד שמודה לישראל. "זו זכות גדולה, גם הדברים שמלמדים, וגם שמארחים אותנו". סמאן מזדהה: "בהרבה דברים אתם דומים לנו. אתם מאוד דואגים להורים שלכם, זה ערך מאוד חשוב אצלנו, אני מעריך את זה".

ואם כבר מדברים 'עלינו' אז אחת ולתמיד: איך נכון לקרוא לסומלילנדים?
החברים צוחקים. "סומלילנדריס, זו הדרך הנכונה להגיד. אבל בסלנג בינינו אנחנו קוראים ל'אנשים שלנו' לנדריס". תמי מחייכת. "אולי עכשיו כשאתם הולכים זה הזמן לגלות לכם", היא אומרת, "שבינינו בצוות אנחנו קוראים לכם סמייליס". החברים כמו מתאמצים בנקודה הזו שלא לחייך את החיוך הרחב שלהם, אבל מתקשים לא לצחוק.

"הכול מעורבב"

"לפני המלחמה כל מה שידענו על ישראל הגיע בעיקר מהתקשורת הערבית, בעיקר דברים מאוד לא טובים", מספר עבד ראשיד אחמד, מהנדס בכיר שעוסק בעיקר בהקמת מתקני מים. "אבל כשרק הנחנו רגל לראשונה בישראל, גילינו כמה ישראל היא מקום מסביר פנים. היה לנו מאוד נעים בעיר המדהימה נתניה. היה לנו נעים עם האנשים. היינו בשווקים. ראינו איך הם חוגגים בשבת, ומכבדים אותנו כשאנחנו צמים. היינו איתם פה בזמן קשה, של מלחמה. ראינו כמה הם עמידים, הם נשארו רגועים. בסוף גם אנחנו נשארנו רגועים".
למרות המלחמה והמצב הביטחוני המתוח, החברים מסתובבים במלון בנוחות, אוכלים ארוחות קטנות בבקרים וחוגגים אפטאר בערב, וילדים חובשי כיפה משלומי משחקים בפלאפון בלובי.

"אנחנו חשבנו על ישראל שזו חברה גזענית מאוד", מחזק עבדול גדיר חוסיין אורומה, או בקיצור אורומה. "כשהגענו לנתניה ראינו כמה הכול מעורבב פה. יהודים, מוסלמים, נוצרים, אתיופים, ערבים, צרפתים… זה אחר לגמרי. וגם הרגשנו כמה אתם אנשים מבינים".

אורומה, בן 40 וקצת, הוא המבוגר, ויש שיאמרו גם הרציני ביותר בחבורה. הוא לבוש חליפה כהה מרשימה, ומחזיק שרשרת תפילה כהה. "אתם מאוד דומים לנו בהמון דברים. גם באוכל, בטקסי הנישואים, וגם באיך שאתם מדברים, מתווכחים. יש לכם פה חבר'ה דתיים ולא דתיים, והדתיים ניגשים לחילונים לדבר איתם. כשאני רואה אותם מהצד, זה כמו הטבלירי אצלנו". הטבלירי, מסבירים החברים, הם מעין מטיפים מוסלמים, שעוברים בין קבוצות של צעירים ומזכירים להם שמותר לבלות, אבל חשוב להישמר מחטאים.

עבדול גדיר חוסיין אורומה: "אנחנו חשבנו על ישראל שזו חברה גזענית מאוד, כשהגענו לנתניה ראינו כמה הכול מעורבב פה. יהודים, מוסלמים, נוצרים, אתיופים, ערבים, צרפתים…"

"למרות זאת", אומר סמאן בהומור, "אתם מתחתנים רק עם אישה אחת". החברים צוחקים, ומסבירים שבסומלילנד מותר להתחתן עם עד ארבע נשים. למרות זאת, ספירה זריזה מראה שרוב החברים בחדר, לא כולל שלוש הנשים היחידות במשלחת שיצאו להליכה, בכל זאת נשואים רק לאישה אחת. "אם מצאת אישה שאתה אוהב, מומלץ להישאר איתה", מסביר אחמד. "היא לא תקבל את זה בהבנה".

"אני היחיד שלא נשוי", אומר קוסאר, מהצעירים בחבורה, "והייתי מעדיף אישה אחת". "אם לכולנו הייתה אישה אחת", צוחק אחד מהם, "לא היינו גומרים לך את הנשים".

"לצעירים יש תקווה, למבוגרים פחות"

אבל מסתבר שלאווירה הצעירה של המשלחת יש סיבות פחות משמחות. "שמים לב שאנחנו בעיקר צעירים", מספר אורומה, והטון שלו הופך רציני. "חשוב להבין שלפני שסומלילנד הוקמה, הייתה מלחמה מאוד קשה. אני הייתי אז נער צעיר, חלק מהם עוד לא נולדו. המון אנשים מתו, ועוד יותר אנשים נמלטו".

ב-1989-1987 התחולל בסומלילנד רצח העם של בני איסאק (או עיסא), השבט העיקרי בסומלילנד. ממשלת סומליה הקימה גדודים שכונו 'מדבירי איסאק', והרסה כמעט כליל את הרגייסה ובוראו, שתיים משלוש הערים הגדולות במחוז. על פי הערכות שונות נרצחו בין 100 ל-200 אלף מבני השבט, וכחצי מיליון ברחו לאתיופיה. "כשסומלילנד השתחררה סוף סוף, ב-1991, הרבה אנשים חזרו ממדינות אחרות עם הילדים שלהם. הילדים שלהם גדלו להיות אנשים עם תקווה. אבל המבוגרים שנשארו הם אנשים הרבה פחות שמחים. היום בסומלילנד 75% מהאוכלוסייה הם צעירים מהדור שאחרי המלחמה". בעודו מדבר, האווירה המבודחת מוחלפת בשקט. ברור שהאנשים בחדר מרגישים שהם ברי מזל. "אנחנו גדלנו במדינה דמוקרטית, למדנו באוניברסיטאות. להורים שלנו היה פחות".

למרות זאת, לחברים בחדר יש תקוות גדולות. "כשהתחלנו את ההכשרה, לא יכולנו להאמין מה ישראל בנתה ב-70 שנה", מספר אחמד. "המוביל הארצי, הדרך שהם העבירו מצפון לדרום. זה היה מדהים. הכול מתחיל במחשבה הנכונה. המיינדסט הנכון. אני מקווה שעכשיו אנחנו, האנשים הצעירים בחדר, נוכל לייצר עתיד כזה עוד 30 שנה".

חלומות של מהנדסים

זה היום האחרון שלהם בארץ, וגם שאר החברים כבר מתחילים לחשוב על החזרה לסומלילנד. גם לאחמד עבדקני, מהנדס מקורות מים, יש חלומות. "ראינו את הישראלים חופרים בורות מים בעומק אלף מטר. זה מדהים. אצלנו אפשר לחפור בור של 150, 250 אולי. למדנו מהם איך, זה משנה הכול. אצלנו חפרו קילומטר עד עכשיו רק כדי למצוא נפט. גם הדרך שהם הפכו אתר זבל לפארק, בפארק אריאל שרון, זה מדהים".

נימאר קוסאר: "ראינו מערכות השקיה שיכולות להשקות אפילו במדבר, ואנחנו מקווים שהדבר הזה ישנה הרבה דברים באיך שאנחנו עובדים בסקטור המים בסומלילנד"

קוסאר מסכים: "אני מתרגש לחזור. ראינו מערכות השקיה שיכולות להשקות אפילו במדבר, ואנחנו מקווים שהדבר הזה ישנה הרבה דברים באיך שאנחנו עובדים בסקטור המים בסומלילנד. אבל מצד שני, אני אתגעגע לאנשים. פה היינו הרבה ביחד, ושם נהיה מפוזרים בכל המדינה". בזמן שקוסאר חושב על השטחים הפתוחים, לאורומה יש חלומות על הבירה: "בהרגייסה, עיר של כמעט מיליון וחצי איש, יש מים רק יומיים בכל רובע, לפי הסדר. אנחנו נשנה את זה, נעשה שזה יהיה כמו פה בארץ, שיש מים כל הזמן".

ויש לו מחשבות גם על ישראל. כשהם מצטלמים פעם אחת אחרונה עם דגלי שתי המדינות ועם הנוף של נתניה ברקע, החברים צוחקים. הם מתחבקים לשלום ומבקשים מהישראלים לבוא אחרי המלחמה לבקר בסומלילנד. "תראו מה הצלחנו לעשות שם", אומר סמאן. אבל אורומה מתקרב לתפוס עוד מילה עם תמי. "אני עובד על זה, תמי, אם תעבירו את המקלטים שיהיו בנויים כולם בקומת הקרקע, יהיה לכם חלל משותף ליותר בניינים. אני אשלח לך תוכניות". נו, מהנדסים.