פרשת ויקרא, הראשונה בספר ויקרא, נפתחת בכפילות מסתורית: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". האל קורא למשה, ואז מדבר אליו. מה הכוונה? האם הקריאה אינה סוג של דיבור?

למילה "ויקרא" ולהטיות השורש ק.ר.א מספר משמעויות מרכזיות בשפה העברית, שנשתמרו מימי התנ"ך ומשמשות אותנו עד היום. האחת היא פנייה שמטרתה להביא אדם להגיע אל הקורא, או להסב את תשומת ליבו אליו – "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן" (שמות ח' ד). השנייה היא מתן שם, לרוב עבור תינוק שנולד – "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת" (בראשית ד' כה). בתנ"ך מופיעה המילה גם במתן שם לחלקי הבריאה, ועד היום ניתן לקרוא בשם גם ליישובים, לארגונים ועוד.

המשמעות השלישית למילה נוגעת לקריאת טקסט כתוב: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים" (נחמיה ח' ח). היא התפתחה לביטוי שמבטא הבנה פענוח באופן כללי, כמו כגון קריאת מפות, הבנת הבעות פנים ומצבים חברתיים ("לקרוא את החדר"), ניתוח תמונת מצב אסטרטגית ועוד.

הקריאה של ה' אל משה נראית מן הסוג הראשון. האל קורא לנביאו כדי שיגיע לאוהל מועד, ושם ידבר אליו. אלא שהאל נעדר מחלקו הראשון של הפסוק. גם אם נניח שה' הוא הקורא, מפני שהוא נזכר בחלק המתייחס לדיבור, חסרה עדיין פעולתו של משה.

תגובתו של משה יכולה להיות להגיע או להתקרב לאוהל, כפי שעשה במעמד הר סיני: "וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה" (שמות י"ט כ); או לפחות להזדהות, כמו באירוע הסנה הבוער: "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג' ד). הפעם לא הוזכרה כל תגובה כזו.

קריאה "פנים אל פנים"

רבי נפתלי הרץ וייזל, מאבות תנועת ההשכלה היהודית, התייחס לנושא בפרשנותו לספר ויקרא. הוא הבחין בין שני סוגים של קריאות. הסוג הראשון הוא קריאה שאחריה האות למ"ד, קריאה ל: "אותן שאחריהן למ״ד כשהקרוא רחוק ממנו, ושולח אחריו שיבוא אליו". הסוג השני, אליו משתייכת גם פתיחת ספר ויקרא, היא קריאה שאחריה המילה "אל", קריאה אל מישהו, שבה מסביר הרב וייזל כי הקורא והנקרא "הם פנים אל פנים, או קרוב לו, והקריאה היא דרך כבוד לחבבו".

פירוש זה מרמז על מפגשו של משה עם האל לאחר פרשת עגל הזהב, עליה נכתב: "וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג' יא). זו הפעם היחידה שבה תואר מפגש כמו-חברי של נביא עם האל, ולדידו של וייזל, המילה "אל" מבטאת את הקרבה הזו.

הקריאה לא מגיעה מתוך הנפש

הרב שמשון בן רפאל הירש, מראשי יהדות גרמניה במאה ה-19 וממייסדי הנאו-אורתודוקסיה, התייחס גם הוא למפגש בין הנביא לאל. לתפיסתו, הקריאה הבאה לפני הדיבור היא תו היכר של נבואה אמיתית. "בדרך זו מלמדנו הכתוב, שדבר ה׳ אל משה היה דיבור המופנה אל משה", כותב רש"ר הירש, "ובכך הוא מוציא מדעת המגלים פנים, המסלפים ומעוותים את התגלות ה׳ אל משה כאילו הייתה התגלות הנובעת מתוך לבו של משה; כאילו ניתן להשוותה למצבי אקסטזה מלאכותיים".

לדבריו, הקריאה מתנגדת לרעיון של הנבואה כמעין "הארה פנימית" המתחוללת בליבו של האדם, כפי שניתן למצוא בתורות רוחניות מסוימות. "קריאה זו, אשר קדמה לדיבור ה׳ אל משה, שוללת את הרעיון שלדבר ה׳ קדם תהליך כלשהו שהתרחש בתוך משה", הוא כותב, "דבר ה׳ בא אליו מבחוץ כמאורע היסטורי גרידא – כדבר שפשוט אירע לו". הנבואה היהודית איננה נביעה יחידנית, היא אירוע שדורש שניים, קורא ונקרא.

הקריאה והקורבן

עד כה הדיון התמקד בפסוק הפותח את החומש, ולא בתוכן המרכזי בפרשה: קורבנות האשם. הפרשה, כמו חלקים לא מעטים בספר ויקרא, עוסקת בדיני קורבנות שאדם היה מקריב במשכן אם חטא. הסוגייה "אינה יורדת בקלות בגרון" ביותר ממובן אחד. מעבר לתיאורים הגראפיים, ולעיתים אף גרוטסקיים, של שחיטת החיות על המזבח, נוסף כובד המשקל של אשם בעל השלכות ומחירים.

בהקשר כזה, הקריאה בפתח ספר ויקרא איננה יכולה להיות רק סימן של חיבה. אפילו אם היא מסמנת את הדיאלוג ההכרחי בין נביא לאלוהיו, עדיין חסר דבר מה. במקרה הזה, הקריאה מסמנת גם את המחיר ואף האובדן של מי שמתחייב לדבר בכל מאודו. יהא זה עונש על חטא, או אפילו פצעיה של אהבה ומסירות.

בשירה המפורסם של חנה סנש 'בדרך', כתבה הצנחנית והמשוררת "קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי, / הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל. / הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל". שורות אלו מקושרות בהוויה הישראלית לתחושת השליחות חסרת הסייגים, שעל כנפיה ניתן אפילו לצנוח לשטח הצורר הנאצי. אך רבים שוכחים את חלקו השני של השיר: "אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים / סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר / וּבָכִיתִי. / כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר".

כאב ההקרבה איננו נפרד מההיענות לקריאה. מי שעונה "הנני" צריך להיות מוכן לשאת באחריות שהקריאה תביא עמה. במצוות, בחובות, ובמידת הצורך – בקורבן. חנה סנש יצאה להונגריה הכבושה כשבאמתחתה הרוחנית לא רק הקריאה וההליכה אחריה, אלא גם, ממש באותה הנשימה, גם הבכי על האובדן.