נעמה אלסאנע (60), תושבת היישוב לקייה שבנגב ומנהלת מרכז המבקרים 'רקמת המדבר', מרגישה על בשרה את השלכות המלחמה. במשך רוב ימי חודש הרמדאן, המרכז שהקימה עמד שומם מעבודה והפיצוי עדיין לא נראה באופק, וכך גם כל מיזמי התיירות הבדואית בנגב.

אלסאנע, נשואה ואם לארבעה וסבתא ל-12 נכדים, הקימה בלקייה את מרכז המבקרים וביססה בו את מיזם ׳רקמת המדבר׳ כחלק מהעמותה לשיפור מעמד האישה. הפרויקט מסייע בשימור ובפיתוח מיומנות הרקמה המסורתית: נשים רוקמות יחד על בגדים ומוכרות את תוצריהן במשותף. לפני מספר שנים התחבר המיזם לארגון הגג ׳קסם המדבר׳, המאגד יזמים בדואים בנגב. יחד הם הפיקו את אירועי 'לילות רמדאן', שהיו אמורים להוות את שיא הפעילות השנתית ומנוף כלכלי משמעותי.

"היו ארבעה ימים של 'לילות רמדאן' וזו בדיחה"

בביתה של אלסאנע יש מקלט, כך שהיא ממוגנת פיזית מהטילים, אך המצוקה הכלכלית נותרה ללא מענה. "בשנים האחרונות הקורונה והמלחמה החזירו אותנו למצב יותר קשה ממה שהתחלנו. סגרנו, איבדנו את עצמנו, פחדנו. לא יוצאים, לא מקבלים טלפונים. בקורונה הייתי עובדת בשיווק מרחוק בזום. לא הכרנו עד אז מה זה זום.

"אחרי הקורונה התחלנו לנשום קצת. לשפר את העבודות ולסדר אותן, לאט לאט לפתוח ולנקות. ביום חמישי שלפני 7 באוקטובר 2023 הייתה לי פגישה עם שתי נשים מירושלים שרצו להביא תיירות מחו"ל ליום שלם של מפגשים עם נשים, בניתי להם את התוכנית ובשבת התחילו האזעקות. הכול נסגר, ועד היום לא התאוששנו. אין תיירות, אין עבודה ואין תעסוקה".

למרות המאמצים לשקם את התיירות בתחילת השנה, המערכה מול איראן הנחיתה מכה נוספת. "היו ארבעה ימים של 'לילות רמדאן' וזו בדיחה", היא אומרת בעצב. "המלחמה הזאת ממש קשה. אף אחד לא רוצה מלחמה. אין לך ביטחון, את לא יכולה להסתובב, אין לך חשק לצאת".

"בחוט ומחט אני יכולה לקשור הרבה דברים ביחד"

אלסאנע רואה בעצמה פורצת דרך שאינה זונחת את שורשיה. שמה, נעמה, נושא עבורה משמעות של גשר: "הפירוש כמו אצל היהודים – זה נעים". את החינוך לעצמאות ולהתפתחות ספגה בבית הוריה, שם גדלה לצד שבע אחיות ושישה אחים. היא מספרת כי אביה תמך בחינוך ובהשכלה, תפיסה שהנחילה גם לילדיה. לדבריה, "החינוך זו הדרך הנכונה לשינוי חברתי".

היא מציינת שאחד החסמים המרכזיים של נשים בדואיות בנגב הוא חוסר שליטה בשפה העברית. כיום מזמינים אותה לאוניברסיטאות כדי לעודד השכלה בקרב נשים צעירות, ועל פועלה הוענקו לה ב-2015 פרס רפפורט לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית, וב-2016 אות ׳יקירת הנגב׳ של אוניברסיטת בן גוריון. ״אני אומרת שאם מאפשרים לך ללכת ללמוד, אז תיקחי את ההזדמנות בכל הידיים והלב שלך, תלמדי ותצליחי".

שורשי ׳רקמת המדבר׳ נעוצים בתחילת שנות ה-90, אז החלה אלסאנע לבחון פתרונות תעסוקה לנשים. לדבריה, "שאלנו במה אפשר להעסיק נשים שעובדות בחקלאות ובשדה והולכות להביא מים מהבאר". בשנת 1995 הפכו למוסד מוכר, ובשנת 2000 התמקדו ברקמה. "חשבנו על רקמה – האומנות של האישה הבדואית, של המסורת. הגברים אצלנו כתבו את המסורת, כתבו מה שטוב להם ומה שרע להם. אבל אני לקחתי את העיצוב של האישה הבדואית, שלקחה את העיצוב היפה מאמא וסבתא".

המסורת הזו עוברת הלאה: "אפילו הילדים שלי למדו רקמה. אבל גם למדו בבית הספר. הבת שלי הייתה בתוכנית מנהיגות צעירה של רקמה, זה מאפשר לילדים לדמיין ולחשוב ולפתח רעיונות. בחוט ומחט אני יכולה לקשור הרבה דברים ביחד". לשיטתה, נערה בדואית חייבת להכיר את המלאכה כבר מגיל צעיר: "זה שער למלאכה. ריכוז בין היד לעין. לרקום משהו טוב, ללמוד לעצב, כל הדוגמאות מהראש ולא מהמחשב. מה היא רואה, היא רוקמת. כשמישהי רקמה דוגמה ראשונה טובה, החברות מתחילות להעתיק".

תהליך היצירה הוא קהילתי ודיאלוגי: "הן באות למרכז, אני מחלקת את חומרי הגלם ואומרת את הדוגמה שאני רוצה, מתייעצת על הדגם שאני רוצה לעצב והמשמעות שלו, מה הוא מבטא". המיזם, שהחל עם שש נשים בלבד, מעסיק כיום כ-200 נשים מהכפרים הלא-מוכרים בנגב. הצמיחה קשורה גם לשיתוף פעולה עם מרכז 'ריאן', המספק ייעוץ והדרכה לעסקים ומעודד נשים לצאת ללימודים ולפתוח עסקים עצמאיים. "זה מקום שנתן ידע, מדברים עם נשים על הלימודים, מציעים אופציה שהאישה תסיים 12 שנות לימוד, ולא רק כיתה ח', שאז מקבלים ביטוח לאומי, חתונה וילדים. יש נשים שלמדו קוסמטיקה, עיצוב שיער ומחשבים, וזה נותן תמיכה ממש גדולה לנשים בחברה הבדואית".

תיירות כגשר למפגש

לאחר הקמת המרכז, הבינה אלסאנע שעליה לשלוט גם בשיווק. היא למדה את התחום והרחיבה את הפעילות בצורה משמעותית. "אני הבדואית הראשונה שפתחתי תיירות לאישה הבדואית המסורתית", היא אומרת בגאווה. בשיא הפריחה הגיעו למרכז כ-250 אוטובוסים בשנה. "הייתי עובדת בחגים, שישי שבת. התחלנו מפה לאוזן ולאט לאט גדלנו בתחום התיירות, היו מזמינים אותי הרבה כאן במרכז ובמתנ"ס. ביום האישה היו מזמינים אותנו לבזאר. אתמול פגשתי חברה מהבזאר שאמרה שהיא מתגעגעת לימים של הפריחה התיירותית. כולנו מתגעגעים לימים האלה".

מאז 2018 המיזם פועל תחת 'קסם המדבר' כדי למנף את כלל התיירות הבדואית בנגב. "לא רק אנחנו מרוויחים", היא מספרת, "כל החנויות מרוויחות ונוצר מפגש יהודי-ערבי מרתק, של להכיר מקרוב". כחברה בארגון 'נשים עושות שלום', היא רואה בתיירות כלי לקירוב לבבות. פעילות 'לילות רמדאן' נועדה להיות שיא עסקי ומפגש אנושי, אך השנה המציאות הביטחונית טרפה את הקלפים.

החזית מבית: האלימות בחברה הערבית

לצד החשש הביטחוני מבחוץ, אלסאנע מוטרדת מהאלימות הגואה בתוך החברה הערבית. "אני מפחדת על הילדים שלי שהולכים לצפון לטייל, שלא יקבלו ירי. אני עצמי מפחדת ללכת הביתה בחושך. לא יודעת מה קרה לאנשים, נשק מסתובב ואלימות".

היא מתארת תחושת נסיגה חברתית: "במקום להתקדם, ללמד ילדים להיות מוצלחים, מלומדים, עם השכלה גבוהה, נכנסים לפשע שלא היה כאן בעבר. נכון שהייתה נקמת דם, אבל עכשיו את שומעת על נרצחים שאין להם שום קשר. הלב שלי נשבר על האישה שנהרגה מטמרה (וואפא עוואד, בת 50 מטמרה, שנהרגה ב-12 בפברואר מכדור תועה בקרב יריות של ארגוני פשע – י"א), הייתה עומדת ליד החלון, וקיבלה כדור".

היא קוראת לממשלה לקחת אחריות על איסוף הנשק: "כל בחור שימצאו אצלו נשק צריך לשבת בכלא לשנה ולשלם מחיר". בד בבד, היא פונה למנהיגות הפנימית: "המנהיגים הבדואים, השייחים, יש להם המון בידיים שלהם והנוער מכבד אותם. למה לא לוקחים אותם בידיים שלהם? השייחים של הבדואים, יש להם קול ויש להם מילה. אם הם יתחילו לקחת את זה בידיים שלהם, אולי יתחילו לצמצם את האלימות בחברה".

"מקווה שנחזור לנשום"

ההמתנה לפיצויים מהמדינה מעוררת חשש. "אני לא עובדת ולא מקבלת כסף, צריך למלא את הטפסים וזה לא מיידי, זה כמה חודשים. בקורונה כן קיבלנו, ואז חזרנו לעבוד". כבעלת עסק, היא מתמודדת עם חוסר ודאות: "יש סחורות שקנינו ואין מאיפה לשלם עליהן, יש הוצאות של מים, חשמל וארנונה. ויש אצלנו נשים שעדיין זקוקות לעבודה של הרקמה. אז גם כשפתאום יש הזמנה, זה מכסה רק את הכסף של האישה שרוקמת ותופרת, אבל אין בזה רווח. תיירות נותנת רווח. ענף התיירות הוא ענק – כל תייר שנכנס שותה, קונה, משלם. אני מקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב, ולאט לאט נחזור לנשום".