אספר לכם מה זה להיות תושב קו העימות (מטולה) בשלושת השבועות האחרונים במילה אחת: ניתוק. המדינה ממשיכה להתעלם מאיתנו. מ-2018 אנחנו מחכים לממ"דים. אבל יותר חשוב לתקצב משרדי ממשלה מיותרים, ישיבות ועוד כל מיני כספים קואליציוניים.

לחלק מהבתים אין ממ"ד, לחלק יש חדרי ביטחון. חדרים שנבנו אי שם בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. זמן ההתראה פה הוא במקרה הטוב עשר שניות. זה בקושי משאיר לך זמן להגיע מהסלון לממ"ד/חדר בטחון – בתנאי שאתה בר מזל ויש לך כזה.

משרדי ממשלה באזור הזה מושבתים ברובם. הדואר עושה כמיטב יכולתו לתת שירות ומגיע לו מילה טובה; גם חברת החשמל מתפקדת מעולה. מצד שני, אם נגמר לך בלון גז בבית, קח את הבלון, תכניס אותו לרכב וסע לקריית שמונה. זאת נסיעה של כעשר דקות (שנדמות כנצח) בשטח מטווח, עם בלון גז ברכב. זוכרים? יש לנו עד עשר שניות התראה, ואתה בשטח פתוח.

המועצה המקומית מטולה פרסה על חשבונה כמה מיגוניות לאורך הדרך. את מדינת ישראל זה פחות מעסיק. 24 שעות ביממה במשך שלושה שבועות אנחנו בתוך שדה  קרב. ירי מלבנון, ירי מאיראן, חדירת כטב"מים וירי נ"ט. חוץ מזה יש ירי של סוללות תותחנים שנמצאות כמה עשרות מטרים מהבתים. יש גם ירי של מסוקי קרב ותנועת מטוסים ערה. אין רגע של שקט. שינה זה מותרות. כשיש ירי לצפון, בטלוויזיה מופיעה שקופית קטנה בצד של פיקוד העורף – כשיש ירי למרכז עוצרים את השידורים.

נציגי ממשלה לא מגיעים לפה לראות בעיניים ולשמוע באוזניים מה קורה. חיילים מסתובבים ביישוב ממוגנים בקסדות ושכפ"צים קרמים. לאזרחים אין. ניתוק, כבר אמרנו? יש אנשים כמוני שמוגדרים חיוניים ויוצאים לעבודה. מקווים שלא ניפגע בדרך, מקווים שיישאר לנו לאן לחזור בסוף היום. חקלאים שעובדים בשטחים הפתוחים ללא מיגון ואפס התרעות בונים על המזל.

אפשר לתכנת במערכות ההתרעה גם התרעות לשטח פתוח. אבל למה לטרוח? יוצאים לעבודה בשדות ובמטעים כדי שיהיה פה בטחון תזונתי. תשאלו את שר החקלאות ששינה את שם המשרד ל'משרד החקלאות והבטחון התזונתי' מתי היה פה ודיבר עם חקלאים. רק לפני שנה וחצי שנה הבטיחו לנו שחיזבאללה מורתע וחזר לתקופת האבן. בינתיים הם מסתובבים חופשי ואנחנו מתחבאים (ממ"ד/מקלט).

למדינת ישראל אין יכולת או שאין לה רצון

המדינה החליטה להזניח אותנו. הרי כל קו העימות זה בקושי מנדט אחד בבחירות. קרן קיימת לישראל תרמו כסף לימי התרעננות לתושבים, כי למדינת ישראל אין יכולת לעשות את זה – או שאין לה רצון. אולי שני הדברים גם יחד.

הבוקר נהרג מפגיעת טיל מלבנון עופר מוסקוביץ, 'פושקו' בפי חבריו. הכרתי אותו שנים רבות, ודרכינו הצטלבו לא פעם. הוא היה אדם טוב שפיו וליבו שווים, קצת ציני, חקלאי ומלח הארץ. אנחנו חיים פה על זמן שאול. אולי יום אחד ייגמר לנו המזל? בשבת פגעה רקטה בבית של השכנים (והרכב שלי ספג מעט נזק) – היום בבן אדם. איפה תהיה הפעם הבאה?

אנשים פה נשחקים אט אט: ילדים שחיים בהישרדות, מבוגרים מיואשים. כולנו שבעים  מההבטחות של 'הפעם נחסל את חיזבאללה', 'אוטוטו זה נגמר'. אך בפועל זה לא נראה ככה. שר הביטחון שממחזר סיסמאות פעם אחר פעם. אולי בונים על זה שנישחק לנו גם הזיכרון. אבל אנחנו חיים פה על זמן שאול. אולי יום אחד ייגמר לנו המזל? אתמול פגעה רקטה בבית של שכנים. איפה תהיה הפעם הבאה?

אפילו הכלבים למדו לזהות את האזעקות ומיד לרוץ לחדר הביטחון, לשבת שם פרק זמן ואז לצאת. גם הם מנסים להתעלם מהירי הבלתי פוסק פה. ירי האויב או ירי שלנו.

הכותב הוא חקלאי גידולי שדה ובעלים של מרכז אילוף כלבים "ארצה".