בזמן ששוב נופלים בישראל טילים קטלניים, והציבור עסוק בריצה למקלטים ובניסיונות להציל את שאריות שפיותו, אזרחים שביתם נפגע בסבב הלחימה הקודם מול איראן עדיין ממתינים לשיקום המיוחל – מבלי לדעת אם, מתי וכיצד הוא יבוצע. לא משום שאין אפשרות לתקן את הנזקים שנגרמו, או כי מס רכוש עובד לאט, אלא פשוט משום שהמדינה החליטה שהיא לא מעוניינת לשקם אותם בעצמה.
בניגוד למה שנכתב בעבר, לא מדובר ב"הברקה יוצאת דופן של משרד האוצר". מדובר בניצול ציני של מצוקת אלו שנפגעו במלחמה: אם הבית שלכם כבר נהרס, למדינה אין שום בעיה לכפות עליכם את הפתרון המועדף עליה. ומהו אותו פתרון? מה שמוצג לנו כשיקום בדרך של התחדשות עירונית אינו אלא מהלך כפוי, המאפשר למדינה לגלגל את פעולת השיקום אל השוק הפרטי באמצעות פינוי-בינוי, הכולל תוספת מסיבית של יחידות דיור בערים הוותיקות במרכז הארץ.
הצעת חוק "שיקום נזקי מלחמה בדרך של התחדשות עירונית", נדונה בימים אלו ממש בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת, בראשות ח"כ יעקב אשר. הבשורה הגדולה של הצעת החוק היא האפשרות שניתנת לבעלי הדירות לחתום על "עסקת שחרור". כלומר, למכור את זכויותיהם ליזמים ולהשתחרר לגמרי מהפרויקט כחלופה להצטרפות אליו.
הבעיה העיקרית עם ההצעה הזו איננה האפליה, כביכול, שהיא יוצרת ביחס לבעלי דירות שנפגעו באזורים שאינם מיועדים להתחדשות עירונית, ואפילו לא חוסר הרלוונטיות שלה לאזורי הפריפריה. הבעיה המרכזית היא המסר הברור שהיא מעבירה לדיירים: או שתסכימו להירתם למהלך גדול ומורכב, שבמסגרתו תראו את הדירה החדשה שלכם רק בעוד קרוב לעשור, או שתסתלקו. גם כאן, כמו בשלל נושאים אחרים, הממשלה מתייחסת אל אזרחי המדינה כנתינים שתפקידם לשאת בנטל ולשמור על "חוסן". היא אף מצפה שהם יגידו תודה על ה"מתנה" הגדולה שניתנה להם.
ההתמהמהות באישור החוק איננה תוצר של עבודה רשלנית או של גרירת רגליים, אלא נעוצה בסתירה המובנית שבין הדרך שנבחרה (פינוי-בינוי) לבין המטרה המוצהרת של החוק: "לגבש פתרונות מיידיים לשיקום אפקטיבי וישים של מתחמי מגורים שנפגעו במהלך המלחמה".
האמת היא שפינוי-בינוי אינו מסלול שיכול לתת מענה לצורך מיידי ודחוף. למעשה, זו הדרך הפחות מתאימה להליכים של שיקום. זהו תהליך ארוך, מסורבל וכרוך בקשיים רבים, והוא נחשב לאחד ממסלולי הפיתוח המורכבים ביותר הקיימים. כדי לרבע את המעגל, מציע החוק כלים קנייניים ומשפטיים דרקוניים: מינוי ועדה נטולת נציגי ציבור, קיצור דרמטי של זמני התגובה של התושבים, הורדה מחפירה של רף ההסכמות הנדרשות, וכפייה של הפרויקט גם על מבנים שנפגעו באורח קל או לא נפגעו כלל. כל אלו יחד מייצרים כפייה של ממש, שמפקיעה מהדיירים את זכותם הבסיסית ביותר – לחזור לביתם במהירות האפשרית.
במקום לנצל את אבק המלחמה כדי להמשיך ולענות את דינו של מי שביתו נפגע, עדיין אפשר לבחור בחלופות שיקום פשוטות ומהירות יותר, הכוללות גם שדרוג ושיפור. הטלת משימת השיקום על חברות עירוניות או ממשלתיות, תוך שימוש בזכויות הבנייה המוקנות מכוח תמ"א 38 או חלופותיה, הייתה יכולה לייצר תוצאות טובות ומהירות בהרבה – הן עבור בעלי הדירות והן ברמה העירונית.
את הדירות הנוספות שהיו נבנות אפשר היה להפנות לדיור ציבורי או לדיור בר-השגה, וכך להגדיל את התועלת הציבורית של הפרויקטים. מהלך כזה היה דורש תיקוני חקיקה פשוטים בהרבה, אבל הוא גם היה דורש מהמדינה להכניס סוף סוף את היד לכיס ולהשקיע בתיקון אמיתי.
ד"ר מיכל ברייאר היא ראשת מערך מחקר וכתיבה בעמותת במקום – תכנון וזכויות אדם
