אתמול (חמישי), בכנס "מכון אהרון" במרכז הבינתחומי בהרצליה, נחשפנו שוב להשקפת עולמה הכלכלית של שרת המשפטים, איילת שקד, ואם ניתן להסיק זאת מכך, אז גם לתפיסה השלטת ב"בית היהודי". שקד, פוליטיקאית מחוננת ללא ספק, הצליחה לחבר את הארסנל הדמגוגי של הניאוליברליזם הקיצוני משנות ה-80' עם המעטפת הרטורית שהביא איתו עידן טראמפ באופן מעורר השתאות. עובדות אלטרנטיביות, דימויים ציוריים הנחקקים בתודעה והיפוך ההבחנה בין חלשים לחזקים, בין טוב לרע ובין סיבה לתוצאה.
המשפט הציורי ביותר בנאומה של שקד, שנועד להיחקק במוחות המאזינים, היה "מי שבוחן את צילומי האוויר של שכונות בהן נוהג פיקוח שכר דירה לעומת כאלה שהופצצו מהאוויר יתקשה לזהות איזו שכונה עברה הפצצה ואיזו נהרסה בשל רגולציה נוקשה בשוק השכירות". מדובר באמירה שבינה לבין המציאות אין כל קשר. מונטריאול, לונדון, אמסטרדם, ברלין, ניו יורק, ציריך, לוס אנגילס פראג ופריז, זו רק רשימה חלקית של ערים בעולם בהן קיים פיקוח על שוק הדיור להשכרה. בערים היפות והאטרקטיבות ביותר בעולם מבינים כי התושבים הם אלו ש"עושים" את העיר ולא בעלי הבתים.
בכל אחת מהערים הללו פועלת שיטת פיקוח קצת שונה אך לרוב הפיקוח משלב בין הגבלות על העלאת שכר הדירה לבין תקנות איכות מחמירות המגדירות דירה כראויה למגורים. לעומת זאת שוק הדיור "החופשי" בתל אביב יצר את התופעה של דירות מחולקות מוזנחות ששטחן קרוב יותר למלונה ולא למגורי אדם המושכרות באלפי שקלים. שוק שכירות הוגן יוצר מוטיבציה לבעלי הבתים להשקיע בדירה ולדיירים לשמור עליה ולעמוד בתשלומי שכר הדירה. רוצים לראות שכונה שעברה הפצצה? תחסכו את כרטיס הטיסה קחו אוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב.
עוד אמרה שקד "חוק הגבלת שכר הבכירים הוא עדות לנזקים שאנחנו יוצרים במו ידינו לכלכלה שלנו, בשעה שאנחנו מתעקשים לטפל במדדים הכלכליים ולא בנמדדים עצמם" והבטיחה כי "הרחבת חוק שכר בכירים לחברות ציבוריות לא תעבור כל זמן שאני יושבת בראש ועדת שרים לחקיקה". היא הסבירה "אני מאמינה שאתם קוראים עיתונות כלכלית בדיוק כמוני. לכן אתם יודעים שהתוצאה היא שבתחום הבנקים והפנסיה, שהם אולי התחומים הרגישים ביותר ושאחראים באופן מיוחד על ניהול הכסף שלנו מתקשים למצוא כיום מנהלים מוכשרים שיהיו מעוניינים לשמש כנושאי משרה בכירה. מנהלים בכירים וטובים מחפשים כיוונים חדשים ומבקשים להצטרף דווקא לענפים אחרים עליהם החוק אינו חל".
עבור רובנו, המחשבה על שכר של 2.5 מיליון שקלים בשנה היא מופרכת. המחשבה כי יש אנשים, מחוננים ככל שיהיו, שלא מוכנים לקום בבוקר עבור שכר של 200,000 שקלים בחודש קשה לעיכול. יש לזכור כי חלק אותם האנשים הם אלו שמחקו חובות במיליארדים (כספי ציבור, כן?), נתפסו בעבירות מרמה, נגררו לפשרה מול רשויות החוק בארה"ב שעלתה לבנק (לציבור, כן?) מעל למיליארד שקל, כיסו על עבירות מין בהסכמי השתקה (מכספי הבנק, כלומר שלנו…) והסיפורים עוד רבים. כמובן שלא כל מנהלי הבנקים, חברות הביטוח והחברות הציבוריות הם כאלה. רובם, אנשים ישרים. אבל צניעות וענווה היא תכונה הכרחית לאלו שמנהלים כספי ציבור וחברות ציבוריות. תאוות הבצע החזירית היא בטח לא ערובה לכישורי ניהול. בישראל אגב, לא חסרים מנהלים מוכשרים. רתכים ומסגרים חסרים, מנהלים יש בשפע. ובכל זאת, יש אמת קטנה המסתתרת בדבריה של שקד. חוק שכר הבכירים הוא קישוט יפה ולא יותר. נזם באף חזיר. הוא לא מייצר רווחה ולא איחה אף לא תפר אחד ברשת הביטחון הסוציאלי שפורם נתניהו בעשרים השנים האחרונות.
הרעיון הבא שהציגה שקד נופל טוב על אזניו של הישראלי ששואל את עצמו ׳מה הם עושים שם בכנסת?׳ "בתקופות בהן מדיניות חקיקה שמרנית ומושכלת מוחלפת בהצטברות של הצבעות פופוליסטיות משוללות היגיון, הדמות המשתקפת אלינו ממראת הדמוקרטיה אינה זו של היפה והנאצל בשיטה הפוליטית. מה שניבט אלינו באותם הזמנים הוא מכוער ומאיים". ישראל באמת סובלת מעודף חקיקה. חקיקה פופוליסטית חסרת ערך שהישראלים לא מבינים את ההגיון שבה. חלק מהחקיקה המיותרת קשור למרדף אחרי כותרות על ידי פנייה לנמוכים שביצרים הלאומיים. חוק המואזין, חוק ההדחה, חוק הנאמנות וחוק הדגל, הן רק דוגמאות ספורות לתהליכי חקיקה המכלים את משאבי הכנסת ולא יועילו במאום לרווחת האזרחים ולשגשוגו של המשק הישראלי. חלק אחר של החקיקה המיותרת קשור דווקא לאוזלת היד של הרשות המבצעת, הממשלה.
בישראל יש נטייה לחוקק חוקים היורדים לפרטי הפרטים ומגדירים ומגדרים את מה שראוי יותר שהיה נעשה בתקנות בסמכות שרי הממשלה האמונים על ביצוע החוק. הכנסת צריכה להתוות לשרים מדיניות, באמצעות חקיקה, ולהטיל עליהם את האחריות ליישמה בהתאם לתנאים המשתנים על ידי תקנות והוראות. כאן בדיוק נכנס ההיפוך שעושה השרה שקד לעניין והופכת את הבעיה במערכת למטרה שאליה יש לחתור. "לא כולם יודעים זאת, אבל הרבה מאוד מהרגולציה המזיקה לכלכלה נוצרת באמצעות תקנות שהן חקיקת משנה ולא באמצעות חקיקה ראשית. הממשלה הזו הפנימה את זה, ולכן הוחלט לאחרונה על שני צעדים עיקריים: מעתה ברירת המחדל בסעיפי חוק עתידיים המסמיכים שר לתקן תקנות יהיו כאלה המייצרים תקנות רשות ולא תקנות חובה". במהלך הזה שקד מנצלת את החולשה של המערכת השלטונית בישראל ומבקשת להחלישה עוד יותר. בשם המלחמה בעודף הרגולציה שקד חותרת לדילול יכולת החקיקה של הכנסת והביצוע של הממשלה. זו למעשה שיטה מכובסת להקטין את מעורבותה של הממשלה במשק, את אחריותה, ולפנות את הבמה לכוחות השוק, ל"יד הנעלמה".
שקד, כמו רבים מחסידי הניאוליברליזם מזהה את העבודה המאורגנת בכלל וההסתדרות בפרט כביצור האחרון שעומד בפני הפיכת המשק הישראלי לג'ונגל בו רק החזק שורד. זו הסיבה שהיא מכוונת אל יסודות ההסתדרות ומנסה לערער את האמון בה בקרב חבריה.
"אני מאמינה שיש זכות בסיסית לכל עובד להחליט אם הוא מעוניין להתאגד בהסתדרות או לא. חופש ההתאגדות חשוב, אבל גם החופש לאי-ההתאגדות".
כך, בשפה אורווליאנית טיפוסית מוכרת שקד רעיון של חופש. איזה מין חופש? החופש להיות חלשים ומנוצלים. או אולי זה החופש לא לקחת חלק באחריות של עובד לגורלו ולגורל עמיתיו. הרי מה יותר טוב מלקבל את זכויותיי ושמישהו אחר ישלם. כמו חוקי ותקנות הבית המשותף המחייבים דייר בבית משותף להשתתף בעלויות האחזקה של הבניין בהתאם להחלטות שאר הדיירים, כך גם בהתאגדות עובדים. אולי השרה שקד תציע גם את ׳החופש לאי-אזרחות׳ ואי תשלום מיסים? הרי הרעיון דומה. ההסתדרות והמדינה יכולים, לשיטתה של שקד, להיות כמו חיבור לכבלים. מוצר צריכה.
"משהו כאן רקוב, לא יכול להיות שגוף גדול כזה מתנהל ללא שקיפות, רק מפני שמוגדר כאגודה עותמאנית. לא מדובר בכסף שנפל מהשמיים אלא בכסף שהגיע מעובדים פשוטים. יש לציין כי ההסתדרות, כמו גם גופים רבים נוספים בישראל, מתנהלת בהעדר שקיפות כספית ואינה כפופה לביקורת", אמרה השרה שקד ופנתה למועמדים לראשות ההסתדרות בדרישה "עשו מה שטוב לעובדים, טוב לכלכלה הישראלית, ואין לי ספק שטוב גם להסתדרות עצמה – הכריזו בעצמכם כבר עתה, ובכך תימנעו מכפייה ממשלתית, על התחייבות לקדם נוהל שקיפות בכספי ההסתדרות עם כניסתכם לתפקיד".
דבריה הישירים של שקד עלולים להטעות ולהסתיר מספר עובדות. ראשית, ההסתדרות כפופה למבקר המדינה בכל הנושאים שאינם קשורים לאיגוד מקצועי. כל אדם המעיין ברשימת הגופים המבוקרים של מבקר המדינה חשוף למידע זה, ודאי שרת המשפטים. שנית, להסתדרות מערך ביקורת, הכולל דוחות של מבקר פנים על גופי ההסתדרות, אשר כל אדם רשאי לעיין בהם. זהו מערך ביקורת שפרקליטות המדינה הייתה עשויה לאמץ ולהתגאות בו, אלמלא התפטרה נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, לאחר שלא זכתה לגיבוי מהשרה האחראית בניסיונה להחיל ביקורת על אחד הגופים המינהליים החזקים בישראל. השרה האחראית היא כמובן לא אחרת מהשרה שקד.
שקד אינה דואגת לעתידה של ההסתדרות או לאמון שחבריה רוחשים לה ולהנהגתה. שקד מבקשת לקעקע את ההסתדרות ולשבור את האמון עליו מתבססת השותפות בהתאגדות עובדים. הבחירה במילה רקוב, היא לא מקרית וכך גם הבחירה לגמד את חברי ההסתדרות ל"עובדים פשוטים". ההסתדרות בתפיסת עולמה של שקד היא אבן נגף שצריך להסיר בדרך לשוק חופשי מוחלט.
ההסתדרות שנמצאת במאבק מתמשך מול בעלי הכוח במשק ומול המדינה כמעסיק הגדול במשק, כמו ארגוני עובדים בכל העולם, צריכה להיות עצמאית וחופשית מהתערבות ממשלתית בכל הנוגע לנושא האיגוד המקצועי. מידת השקיפות בהסתדרות, תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של הארגון היא ללא ספק נושא לדיון בקרב חבריה ובמוסדותיה. אך השימוש הציני שעושה שקד ברעיון השקיפות לא נובע מדאגה לטוהר המידות אלא חלק ממתקפה על העבודה המאורגנת. רעיונות השקיפות וחופש ׳אי-התאגדות׳ שמציגה שקד הם העתק של צעדי ״אשת הברזל״, מרגרט תאצ׳ר, לשבירת איגוד כורי הפחם בבריטניה ב-1984.
לזכותה של שקד יש לומר כי היא לא מדברת מהפה אל החוץ. מאחורי אמירותיה יש תוכנית עבודה שאותה היא מוציאה לפועל בשקדנות שלא נהוגה במערכת הפוליטית הישראלית. המפעל של אילת שקד הוא למעשה פירוק מוסדות החברה והמדינה ופירוק הסולידריות החברתית. אחרי הצלחת המהלך להחלשת הרשות השופטת, שקד מעוניינת להחליש את הרשות המחוקקת ואת יכולתם של השרים לתקן תקנות ולהוציא מדיניות לפועל. המדינה כסמכות שלטונית הנושאת באחריות לאזרחים ולמשק היא מכשול בפני כוחות השוק החופשי, מכשול שיש להסיר. כך גם ההסתדרות וגופים חברתיים ואזרחיים נוספים.
שאלת הקשר בין תפיסה ימנית מדינית לבין תפיסה ימנית כלכלית נשארת תלויה ועומדת בעקבות נאומה של שקד. האם בציונות הדתית יש מקום למנהיגות הדוגלת במדינת רווחה, במדיניות כלכלית מרחיבה ובאחריות המדינה כריבון על רווחת אזרחיה? אותה ציונות דתית שצמחה ליד ובתוך תנועת העבודה, זו של ׳הפועל המזרחי׳ של ׳תורה ועבודה׳, חזונה נעלם?
בשבוע שעבר ניצח השר, נפתלי בנט, בבחירות המקדימות לרשות הבית היהודי בקלילות, כאשר האידיאולוגיה הכלכלית היחידה שמוצעת לנאמני ארץ ישראל השלימה היא התפיסה אותה מציגה שקד. אין לי ספק כי יש בציונות הדתית רבים ששומרים אמונים גם לערכים סוציאליים, אך הם אינם זוכים לביטוי כיום.
את נאומה סיימה שקד במשפט "תחרות, שקיפות, צמצום רגולציה, עיסוק בבעיות היסוד ולא בפוטו-אופ, אלה הדרכים ההכרחיות כדי לקדם כלכלה בריאה". האמת היא שתחרות, שקיפות וצמצום הרגולציה הן הדרכים ההכרחיות כדי להגשים את החזון הניאו-ליברלי של השרה שקד. סולידריות, צמצום פערים, העלאת הפריון, ואחריות הדדית של האזרחים למדינה ושל המדינה לאזרחיה, הן הדרכים ההכרחיות, לא רק לכלכלה בריאה אלא גם לחברה בריאה.
