כשנסעתי ברכב בשבוע שעבר שמעתי ברדיו על סקר לפיו 67% מההורים היו רוצים לבטל את הלימודים עד פסח, ולהחזיר את הימים באמצעות קיצור החופש הגדול. באולפן התפתח דיון על משמעות הלמידה מרחוק, שבו חזר אחד הדוברים שוב ושוב על הטענה כי הלמידה מרחוק "לא רלוונטית".

אני, שהייתי בדרך להעביר עוד מפגש זום לילדי הגן שלי, ניסיתי להבין מהו אותו מניע חזק כל כך להתנגד לפעילות של חינוך מרחוק. אחרי שבשבועות האחרונים הנושא עלה שוב ושוב לכותרות, אני חושב שהצלחתי לזהות שלושה סוגים עיקריים של מתנגדים שמשמיעים את קולם. ויש לי גם מה לומר לכל אחד מהם.

חינוך מבעד לחור בגרוש

הראשונים להתנגד ללמידה מרחוק היו, כמובן, אנשי משרד האוצר, מעין כלכלנים הסופרים את החינוך דרך החור של הגרוש. לו היה הדבר תלוי בהם, הם כבר היו מקצצים את כל זכויותינו ושולחים אותנו ליום עבודה ארוך יותר רק בשם החיסכון, כמובן ללא תוספת שכר, או מבטלים לחלוטין את החינוך ומחליפים אותו בבייביסיטר. זוהי אותה חבורה שכבר ביום הראשון למלחמה דרשה להוציא את כולנו לחל"ת, ודורשת מאיתנו, למרות כל מה שאנחנו עושים, "להיכנס מתחת לאלונקה".

אפילו שר האוצר דרש השבוע לא לחזור ללמידה מרחוק אחרי פסח אם המלחמה תימשך, מכיוון ש"התועלת הלימודית שלה שולית לכל היותר" ובשם הצורך "להבטיח את הרחבת הפעילות המשקית מיד בתום מבצע שאגת הארי".

אין לי ממש דין ודברים עם הקבוצה הזאת, שכן המרחק ביני לבינם בתפיסת 'מהו חינוך' רחוק כמזרח ממערב. אך גם אם אכנס לרגע למגרש שלהם, אומר שישנם לא מעט מחקרים המראים כי השקעה בחינוך מניבה את התשואה הגבוהה ביותר לחברה ולמדינה.

דווקא במלחמה חשוב לחנך

את הקבוצה השנייה ניתן להגדיר דרך האמירה כי "הלמידה מרחוק אינה רלוונטית ואינה יעילה". להם אני מבקש להציע נקודת מבט אחרת: עלינו לשנות את ההמשגה מ'למידה מרחוק' ל'חינוך מרחוק', ואם לדייק עוד יותר, "חינוך מרחוק בעת מלחמה".

המטרה הראשונה של החינוך הממלכתי בישראל, כפי שנקבעה בשנת 2000, היא: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו; אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו".

גם בעת הזו, עת אזעקות בלתי פוסקות, המטרה הראשונה והמרכזית שלנו היא החינוך, ולא רק הלמידה: הקניית הערכים שלאורם נרצה לבנות את החברה שלנו ביחד. בעת מלחמה, חובתנו להיפגש עם הילדים בכל דרך אפשרית, לשאול לשלומם, לתת מקום לרגשותיהם, וכמובן גם לאפשר להם לחלום על מציאות טובה יותר. אם נבחן את המפגש איתם רק דרך מדד הלמידה, נאבד משהו מהותי מהחברה שאנו מבקשים לבנות.

אני וחברותיי לחינוך בגיל הרך בחרנו לפעול כדי לאפשר לילדים לגדול ולהיות אוהבי אדם, אוהבי עמם ואוהבי ארצם, ודווקא בעת הזאת חשוב לעשות זאת. דווקא עכשיו, כאשר האלימות והפחד מרימים ראש, חשוב לפגוש את הילדים ולבחור לחנך, כן, גם מרחוק: בזום, בטלפון, בשיחות וידאו, בסרטונים ובהודעות קוליות.

הסיפורים האישיים של הילדים, שאנו מצליחים לפגוש גם מרחוק, הם רבים — וכולם דורשים את תשומת הלב שלנו.

יש מי שרואה את ההורים

הקבוצה השלישית היא ההורים העמוסים, המותשים, שהתנגדותם נובעת מהעומס שיוצרת המציאות הלא-נורמלית, והופכת את המפגש החינוכי מרחוק ל'נטל' עבורם. האמא שכבר סחוטה מכל הפעילויות של הילדים, שדורשות מההורים להפעיל אותם במקביל; האבא שלא מצליח לסנכרן בין הזום של העבודה לזום של הילדים; ואלו שנלחצים מכול הודעה על זום כמו מהתראה לפני אזעקה.

לכם ההורים חשוב לי להגיד – הכול בסדר. לא 'הכול בסדר' פוטר מאחריות וחסר מהות, אלא במובן שכל דבר שאתם מצליחים לעשות עם ילדיכם במציאות שנכפתה עלינו הוא בסדר. גם אם לא הכנסתם את הילד לזום כי היה זום מהעבודה, או שלא עניתם להודעה כי שכחתם. בסופו של דבר, הנטל נופל עליכם. ההתמודדות היום-יומית עם הילדים והצרכים שלהם, מהבסיסיים ביותר כמו לאכול ולהתקלח, ועד הנפשיים, נחה על כתפיכם. למעשה, כל דבר שאתם מצליחים לעשות במציאות הזאת הוא לא רק 'בסדר' – הוא מדהים.

ודווקא עבורכם ההורים, חשוב שנצליח לייצר את הנקודות ביום שעוד מישהו רואה אתכם ואת הילדים שלכם, במקום שאתם והם נמצאים בו. 'החינוך מרחוק' תפקידו גם ליצור את החוסן במציאות, ואתם הנושאים של החוסן הזה. 

המציאות קשה לכולם, ולכם ההורים במיוחד. קשה למצוא זמן וקשב לכל דבר בכל רגע. אנחנו, אנשי ונשות החינוך, כאן כדי להושיט יד: לשיחה, להתייעצות, ולמפגש עם הילדים. היד המושטת שלנו כאן, גם אם היום או מחר זה לא מתאפשר. אנחנו נהיה כאן גם מחרתיים, וגם אחרי שהמלחמה תיגמר, ונשוב להיפגש בגנים ובבתי הספר.

זו תקופה לא פשוטה, אך היא רק תקופה, והיא תחלוף. מה שאנחנו, הורים ומחנכים, נבחר לעשות בה, יישאר איתנו גם בעתיד.

מנשה זינגר הוא גנן בגנים החברתיים בראשון לציון