"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". (ויקרא יט, א-ב)
פרשתנו מרובה במצוות. הפרשנים נחלקו באשר לאמירה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" – האם זהו כלל שבא ככותרת למצוות המפורטות לאחריו, שכך מפרש רש"י – קדושים תהיו – משמעותו להיות פרושים מעבירות.
ולאחר מכן אכן מגיע פירוט מלא של איסורים שיש לירחק מהם.
אבל הרמב"ן מפרש את האמירה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" כציווי שלא יהא אדם "נבל ברשות התורה". כמו אדם שמפריז באכילת בשר ויין. כלומר – לא די שלא תעבור על מה שאסרה התורה בפירוש, אלא עליך לדאוג שמעשיך יתאימו לחיים של קדושה.
"פרושים תהיו אף במותר לכם" – וצריך להבין שיטה זו של הרמב"ן, שהרי בידוע שהתורה לא מעודדת פרישות.
הרי בפרשת אחרי מות (פרק יח, ה) נאמר מפורשות:
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה".
"וָחַי בָּהֶם" – זאת אומרת לא רק לחיות, הקב"ה נתן לנו את המצוות כדי לחיות טוב, לשפר את חיינו.
וכפי שמצינו בפרשת נזיר – שאדם שקיבל עליו נזירות צריך להביא קורבן. ומסבירים חז"ל שאדם לא צריך לפרוש מהעולם הזה ולכן הוא צריך להביא קורבן.
אלא שרש"י מתייחס בכותרת של "קדושים תהיו" למצוות הבאות שעוסקות בינינו לבין הקב"ה:
"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ג-ד)
ואילו הרמב"ן מתייחס למצוות שמופיעות בהמשך הפרשה – לקט, שכחה ופאה, דיני שכיר שהינם היסוד של זכויות העובד, והנהגות בין אדם לחבירו:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…
לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר..
לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה." (ויקרא יט, ט-י, יג, טו-יח)
ומכיוון שאנו עוסקים פה במצוות שבין אדם לחברו – בדיני עבודה, בדיני שכר שכיר וכו', הקב"ה מצפה מאתנו שננהג לפנים משורת הדין בבסיס, שלא יהיה נבל ברשות התורה.
לפי רש"י קדושה קשורה דווקא עם עיסוק בעניינים שבין אדם למקום ולפי הרמב"ן קדושה היא התנהגות נאותה בין בן אדם לחברו.
גם לאנשים כיום יש נטיה לראות כקדושים אנשים סגפנים, פרושים מהעולם הזה ועוסקים בעניינים רוחניים. (כדעת רש"י)
אך למעשה מחדש הרמב"ן כי צריכים אנו לראות את הקדושה הרבה שישנה בבעלי חסד, באנשים שנוהגים בלב רחב ובלפנים משורת הדין ביחסיהם עם הזולת ולשאוף להיות כמוהם, ובכך נתקדש.