"נטו משפחה" אמור היה להיות אופיום פוליטי למצביעי שכבת הביניים בישראל. שכבת הביניים, זו המספקת ליאיר לפיד ולמחנה הציוני את עיקר קולותיהם היא הפרה שביקש כחלון לחלוב. אבל האופיום שהציג הוא ישן, מעלה עובש, מעליב, שלפחות שלושה נשיאי ארה"ב לאחור השתמשו בו כבר. אין ספק שלהעלות את ההכנסה הפנויה של השכירים ב-200 ש"ח לחודש זאת מהפיכה ששקולה למהפכה של איזיק ניוטון בתחום הפיסיקה… כל כך מהפכני שאנשי כחלון נדרשו להעלים את דבר הפרסום של הפיצוץ המגסטאטי הזה מביבי גנב הקרדיטים הבלתי נלאה. קרקס. אין ספק שכל התהילה שמורה ליועץ יחסי הציבור של כחלון, שהמציא את המושג "נטו משפחה". והרי אין מקום מתאים יותר לבילוי של כל המשפחה מקרקס.

פעלולים של להטוטני מילים שמנצלים את בורותו של הציבור הישראלי, שניזון בעיקר מעצמו, מערוצי הטלוויזיה המגוחכים שלו, ועוד כמה גיבורים מקומיים שהתחנות הללו יוצרות במיחזור בלתי פוסק… מזל שיש BBC ו-FRANCE24 ואפילו אל ג'זירה, כדי להבין מה קורה בעולם. הציבור הישראלי שהוא חף כמעט לחלוטין מהכרות עם תאוריות כלכליות-פוליטיות, או פילוסופיה פוליטית-סליחה. שלא לדבר על ספרות או הסטוריה, ובעיקר ההיסטוריה הקרובה לזמננו, זו של המאה וחמישים השנים האחרונות, שמציגה נתונים משכנעים על כך, שהפער בין ההכנסות של בעלי ההון והשכירים הולך וגדל כל הזמן, לאורך כל התקופה הזאת, ורק מלחמות העולם בלמו את הפער הזה. (ראו פיקטי… הס מלהזכיר…), כמו כן, מראים הנתונים שמציג פיקטי בספרו כי מספר ידיהם של בעלי ההון הגדול הולך וקטן, וההון הגדול מתרכז בפחות ופחות ידיים. כלומר, ההקצנה בשני המסלולים הללו לא נראית כניתנת לבלימה.

הפער הזה אינו ענין של קנאה או רחמים או אי צדק או שאיפה לשוויון מסוג כלשהו. הפער הזה הוא תוצר ישיר של עבדותו הנרצעת של השכיר או גרוע מכך עובד הקבלן, שזמנו הפנוי קרוב לאפס, שמידת תלותו בבעל הבית שלו היא טוטאלית, ולמעשה, הוא במעמד של עבד, שלא לדבר על עובד הקבלן, שהוא לא רק במעמד של עבד אלא גם עבד במעמד של יצור-אנוש בלתי נספר, ובשיא מחזיק המובטל, שאינו מוצא את מקומו, שהוא לא רק עבד בלתי נספר, אלא הוא יצור לא-קדוש למרות היותו אדם. חתול הוא יצור לא –קדוש, ולכן רוצח חתולים לא יועמד לדין על כך. אפילו לא ייחקר.

נטו משפחה?

צרכיו של האדם בן המאה העשרים ואחת הם הדבר היחיד שצריך שר אוצר מהפכני לבחון, לחקור, ולתת להם מענה. צרכים אלה, כוללים פרט לדיור ותזונה גם יכולת תקשור, יכולת תנועה, יכולת שינוי התמחות או מקצוע, ובעיקר, פוטנציאל תעסוקתי שמאפשר לאותו אדם לא להיות עבד לשעות העבודה, או לבעל הבית, כך שיוכל למצות את עצמו, את התוצרים שהוא יוצר, ואולי אף להיות שותף להם או לפריים. מי שלא נמצא במצב אפילו קרוב לעשרה אחוז ממענה לצרכיו הוא לא בן שכבת הביניים, אלא בן השכבה החלשה. ויש כאלה מאות אלפים. הם משתכרים אולי, אבל הם עבדים לבעליהם, לשעות העבודה שהם נדרשים להשקיע וחייהם שקולים לחייה של חיה. מזון וקורת גג אינם מספקים את צרכיו של אדם כיום. כל אדם. אדם שמשקיע את כל זמנו כדי להישרד פיזית, גם אם הוא עשוה זאת "בעבודתו" הוא אדם שתודעתית הופך ליצור מנוכר לחברה בה הוא מתקיים, למדינה, לעצמו. זה נכון אזרחים בריאים, גם לגבי קשישים, נכים, מובטלים ובעלי שכר נמוך שרבים מהם הם עובדי קבלן, מערכת חברתית חולה שעטופה בשכבה משפטית מכוערת, שדואגת כמובן רק לבעלי הבית. אותה שכבה משפטית שמצאה מודל למניעת האפשרות שעובד מסור ככל שיהיה, לא יהיה זכאי לפנסיה, ולא ליכולת תביעה של אותו בעל הון, על ידי כך שהוא מפוטר כל 10 חודשים ומופעל מחדש לאחר חודשיים. שכבה משפטית שמפעיליה, המערכת הבנקאית שמפעילה מערכות של משרדי עורכי דין שעליהן פיתח שייקספיר את דמותו של שיילוק, כשהם שרים את השיר בן האלמוות: כסף צריך להחזיר.

מצד שני, אין שכבה משפטית שדואגת למנקה השרותים בעזריאלי, לגננת שמפטרים אותה בגני ויצו בכל 10 חודשים כדי שלא תצבור ותק וכולי. עליהם מגן רק שר המשפטים של אלוהים, ורק כשבא לו.

כדי לבלום את התהליך החולני הזה שהולך ורע, ולא יעזרו הפטצ'ים שמדביקים שרי אוצר למיניהם, נדרשת מערכת הפוכה. "נטו בלתי נספרים". כן, להם צריך לדאוג, וכדי לעשות זאת נדרשת מהפיכה בכל המישורים: במישור המבנה הציבורי, המשפטי, הכלכלי – חברתי, ובעיקר בתפיסת העולם. נדרשת מערכת דמוקרטית שמבטיחה שלכל אזרחיה סיפוק צרכיהם ההכרחיים, כשאחד מהם, המרכזי שבהם, משחרר את כולנו מההכרח להשקיע את כל זמננו כדי להישרד פיזית. מספיק שנשקיע את מחצית זמננו הפעיל כדי שנתקיים פיזית וגם נספק את צרכינו ההכרחיים, אפילו במינימום. זה מחייב הקמה של פרוייקטים לאומיים גדולים שיאפשרו לרבים לממש את עצמם, זה מחייב מערכות הסבת מקצועות בהיקפים גדולים, זה מחייב הורדת המיסים על מכוניות לאפס, זה מחייב טיפול במערכות המשפט הפרטיות שעוטפות את השומן שסביב המערכות הפיננסיות.

המרחב הפוליטי בישראל ואולי גם בארצות אחרות, הפך כבר מזמן למרחב של מקומות עבודה, או ג'ובים כפי שמכנים זאת במרחב המדובר. כלומר פקידים של פוליטיקה, שלא מחפשים לייצג מישהו או משהו, או ציבור רחמנא ליצלן, אלא בעיקר את מאווייה של זוגתו, משפחתו ובעיקר הוריו הגאים בכך, שהנה מושיקו הוא חבר כנסת, או סגן שר, שצופים לו עתיד גדול, בעיקר הוא צופה לעצמו עתיד גדול, והוא כבר כותב ספר על קורות חייו, ובני משפחתו מחפשים את הרחובות שייקראו על שמו. שמחה גדולה.

הרבה מאוד פקידים – פוליטיים שלא נחשפו מעולם לתפיסות אידאולוגיות, שלא לדבר על תפיסות פילוסופיות פוליטיות, והס מלהזכיר תפיסות של כלכלה פוליטית. מה שחשוב, שקבלן הקולות בפתח תקווה עדיין "איתנו", ושר החקלאות או התיירות עדיין תומך בנו, ראו איך הוא חייך כשנכנסתי לחדר הדיונים אתמול.

כך זה נראה כאשר שר אוצר אחרי שר אוצר מוכיחים לנו שהם מגיעים לתפקיד הזה רק משום שזה "תפקיד מפתח". זה תפקיד שיכול להביא את שר האור הזה או האחר למועמדות לראשות ממשלה. אבל מה, כל שרי האוצר האלה לא קראו ולא למדו את פיקטי, ואת מרקס, לא למדו ולא קראו את הגישות של שיקאגו, אולי שמעו פה ושם. ואילו היו לומדים או קוראים, גם זה לא מספיק, צריך שיהיו צרובים בתפיסה. שיהיו להוטים לבצע שינוי מהותי. שיראו בתפקידם שליחות של הציבור שהם מייצגים, ויפסיקו, כן, יפסיקו לשבת עם יועץ התדמית – מה שקרוי היום יועץ אסטרטגי – ויועץ הסקרים שגם הוא נקרא כך, לקשקש רעיונות נוסח כחלון, נוסח לפיד ונוסח קודמיהם.