הרבה אנשים מוקירים את פועלם של הרופאים והמטפלים שלהם וכותבים להם מכתבי תודה, אבל מכתב כמו זה שכתב בוריס שטרן, בן 99 מפתח תקווה, וטרן וניצול שואה מהעיר ז'יטומיר שבאוקראינה, לעובדת הסוציאלית מישל קסוטו – לא רואים כל יום. "אף פעם לא אמרתי למישל: 'תעזרי לי, אני צריך משהו', תמיד היא הראשונה ששמה לב", אומר שטרן בהתרגשות ל'דבר'. "תמיד ברוגע, רכות, חום ולבביות שואלת 'בוריס, מה שלומך? איך אתה?' ומשם פשוט עוזרת".
קסוטו, עו"סית בקופת חולים 'כללית' בפתח תקווה, מרכזת בארבע השנים האחרונות את תוכנית "בידיים טובות", המשותפת לקופה ולרשות לזכויות ניצולי השואה. במסגרת התוכנית, מלוות העובדות הסוציאליות את ניצולות וניצולי השואה בסבך הבירוקרטיה הישראלית, מנסות למצות את זכויותיהם, מחברות בינם לבין העמותות השונות ופועלות להיטיב את מצבם.
"בהתחלה הוא היה מנתק את הטלפון"
הקשר בין השניים לא התחיל בקלות. "כשהתקשרתי אליו בפעמים הראשונות הוא היה מנתק את הטלפון", מספרת קסוטו. "בפעם שהוא ענה לי, הוא אמר שהוא לא צריך כלום. רק אחרי שהיה מאושפז בבית חולים, הצלחתי ליצור קשר עם רופאת המשפחה שלו, ובסופו של דבר להגדיל לו את מכסת השעות מביטוח לאומי, מה שנקרא גמלת סיעוד, ולדאוג לו למכשיר שמיעה רלוונטי".
ואכן, המכתב בן ששת העמודים, שכתב שטרן בכתב ידו ברוסית ותורגם לעברית, מפרט שלב אחר שלב את פעולותיה של קסוטו. "אני פונה אליכם בגיל 99, גיל שבו כל צעד וכל החלטה הופכים למשימה מאתגרת, כדי להביע את הערצתי העמוקה ותודתי האינסופית לעובדת שלכם, העובדת הסוציאלית מישל קסוטו", כותב שטרן. "בעולמנו מרבים לדבר על מקצועיות, אך עבודתה של מישל היא הרבה מעבר למילוי הגדרות תפקיד יבשות, זוהי שליחות אנושית אמיתית".
שטרן מפרט במכתבו מקצת הפעולות שעשתה עבורו: "לקחה על עצמה את כל תהליך רכישת מכשיר שמיעה… כעת אני יכול שוב לשמוע את קולות יקיריי והסובבים אותי"; "הודות ליוזמה שלה הותאמה לי מטפלת, דבר שהקל משמעותית על חיי היומיום שלי והעניק לי תחושת ביטחון"; "מצאה את הדרך לקבוע לי תורים דחופים"; "סייעה לי ברכישת משקפי קריאה חדשים, ובזכותה חזרתי לקרוא ספרים – דבר המהווה את שמחתי העיקרית".
"תשומת לב שלא קיבלתי מאף רופא"
בסוף רשימת הפעולות שמונה שטרן, הוא מציין אחת חשובה במיוחד, כזו שאולי מתמצתת את מהות עבודתם של העובדים והעובדות הסוציאליים: "ריגשה אותי במיוחד תשומת הלב שלה בימים בהם הייתי מאושפז בבית החולים. הדאגה המתמדת, הטלפונים והמעקב אחר מצבי העניקו לי כוחות להחלמה". הוא מסיים בארבע מילים, שכאשר הן יוצאות מאדם ערירי בן 99, נושאות משמעות עמוקה במיוחד: "הרגשתי שאני לא לבד".
קסוטו מחזיקה בשני תארים בעבודה סוציאלית ובניסיון של שנים בתחום. "זה מאוד מרגש, במיוחד ממישהו כזה מבוגר. תמיד יש עוד מה לעשות, אבל זה משמח שאני כעובדת סוציאלית, לא לבד, מצליחה לעזור. בתוכנית 'בידיים טובות' יש הרבה מאוד אנשים בודדים, ועיקר הקשר שלנו איתם הוא כדי שהם ידעו שהם חשובים לנו, שהם לא ממש לבד, למרות שלפעמים הם מרגישים ככה".
"החלטתי לכתוב את המכתב הזה אחרי שקראתי בעיתון על רופא שעשה מעשה דומה, והרגשתי רצון להודות על כל מה שעשתה עבורי, וצריך שכולם ידעו איזה עובדים יש כאן", מסביר שטרן את הצעד יוצא הדופן. "תשומת לב כזו שקיבלתי ממישל לא קיבלתי מאף רופא בכל 32 שנות חיי בארץ".
שטרן עלה לישראל בשנת 1992, אך כמעט ואינו דובר עברית. בצעירותו היה מהנדס בכיר במפעל למכשור טכנולוגי-רפואי, ובשנים האחרונות הוא מתגורר במקבץ דיור בפתח תקווה. הוא מעורה באקטואליה, קורא וצופה בכל כלי התקשורת בשפה הרוסית, ומקפיד להתמגן. על החיים בישראל מאז פרוץ המלחמה הוא אומר: "אני עוקב באופן צמוד אחרי החדשות, שומע את כל הניתוחים. אלו שנים קשות מאוד".
בסופו של דבר, לשטרן חשוב שהציבור יידע עד כמה חיונית עבודתם של העובדים הסוציאליים, בייחוד בטיפול בזקנים. בשיר מיוחד שכתב, הוא מתאר את הקושי להזדקן ולשמור על הכבוד העצמי. "לא כולם יכולים לעבוד עם מבוגרים, זה ממש לא לכל אחד, זה דורש המון סבלנות", הוא מסכם. "צעירים רואים באנשים מבוגרים קושי, כבדות. ולכן יש לי הערכה עצומה לאנשים שעושים את זה".
