צה"ל פרסם היום את פקודת היציאה למלחמה (המשותפת עם ארה"ב) באיראן, והיא "שינוי אזורי ארוך טווח". אכן שאיפה נאצלת. בשביל שינוי כזה אולי אפשר להחזיק מעמד באזעקות אינסופיות, בירידה למקלטים בכל שעה ביממה, בביטול מערכת החינוך, בסגירת עסקים – באובדן חיי אדם. עם זאת, מהדרישה האיראנית החדשה, שאותה כללה בסוף השבוע בהצעת חמשת הסעיפים הנגדית שהחזירה בתגובה להצעה האמריקאית בת 15 הסעיפים, אפשר להבין שגם לאיראן כבר יש מטרות משלה במלחמה – ומהי הסיבה האמיתית שבגינה נמשיך ב'שגרה' הזאת לאורך זמן – עד ששני הצדדים הקובעים באמת, ארה"ב ואיראן, יגיעו להסכמה.
כשגורמים איראניים שטחו את רשימת הדרישות שלהם לסיום המלחמה, שאותה החלו ארה"ב וישראל בטענות לשחרור העם האיראני מדיכוי ושחרור העולם מהאיום הגרעיני, הסעיף שלא הוזכר לפני כן היה ההכרה בריבונות החוקית של טהרן על מצר הורמוז.
אותו נתיב מים צר, שדרכו עוברת חמישית מאספקת הנפט הגלובלית, נחסם למעבר על ידי משמרות המהפכה בתחילת המלחמה כדי להפעיל לחץ על ארה"ב. מדובר בכלי לחץ מאוד יעיל, אולי היעיל ביותר – עליית מחירי האנרגיה (הנפט הגולמי והנפט מסוג ברנט לשיאים של 22 שנים, ושל עשרות אחוזים במחיר הגז טבעי) – השפיעה מיד על ההתנגדות למלחמה מצד הקהילה הבינלאומית, וחשוב מכול: מצד אזרחי ארה"ב.
השינוי האזורי העיקרי שקרה בשל כך הוא שטהרן נמצאת כעת עם ידה על העליונה – כולל על הנשיא 'המושיע' שממתין לפרס נובל לשלום – ולוחצת על העולם כולו להסכים לתנאי חסר התקדים, ולשאר התנאים שהציבה לארה"ב.
וכמובן, לא רק בשליטה גיאוגרפית עסקינן, אלא בשליטה גיאופוליטית שמניבה מיליארדי דולרים: טהרן בעצם מבקשת להפוך את המצר למקור הכנסה שנתי בעל השפעה אדירה על הכלכלה הגלובלית.
הפתעה שלא ציפו לה
סגירת מצר הורמוז התגלתה כהצלחה עצומה של איראן – שאולי הפתיעה אפילו אותה. בשלב הזה, טהרן מבינה שהיא מסוגלת להחזיק את העולם בן ערובה – כל עוד המעבר נותר סגור למכליות נפט שעושות דרכן לאירופה ולמזרח אסיה. ההבנה שיש בידיה כלי חזק יותר מכול פצצה, מכול צבא ומכול איום שמשמיע טראמפ בוודאי מחזקת את האגו שלה ומקשיחה את עמדותיה ואת גישתה בנוגע לתוכנית הגרעין, לשינוי המשטר ולמעשה, בנוגע לכול דרישה שהוצבה בפניה לסיום המלחמה.
המנהיג העליון החדש של איראן, מוג'תבא חמינאי, שלא נראה מאז תחילת המלחמה, אף הדגיש בהודעה הראשונה שלו כי יש להמשיך להשתמש במנוף הלחץ שנקרא חסימת מצר הורמוז.
دکتر عارف: بله رژیم تغییر کرده، البته رژیم تنگه هرمز!
رژیم تنگه هرمز دیگر مانند گذشته نخواهد بود؛
دولت مصمم است دستاورد میدان را به منفعت پایدار اقتصادی و امنیتی برای کشور تبدیل کند.— MR Aref | First VP Iran (@fvpresidentiran) March 29, 2026
וסגן נשיא איראן מוחמד רזא עארף אמר היום (ראשון): "כן, המשטר של מצר הורמוז! משטר מצר הורמוז כבר לא יהיה כפי שהיה בעבר. הממשלה נחושה להפוך את הישגי הזירה בשטח לתועלת כלכלית וביטחונית יציבה עבור המדינה".
לא מוכנות להסתכן
"לא רק שמדובר בצעד לא חוקי, אלא שזה בלתי מתקבל, זה מסוכן לעולם, וחשוב שלעולם תהיה תוכנית להתמודד איתו", אמר בשבוע שעבר שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו על חסימת המצר בפגישת שרי החוץ של מדינות G7, הן הכלכלות החזקות בעולם. "הכרחי לחדש מעבר בטוח וחופשי במצר", הוא הוסיף.
כולם מסכימים עם האמירה הזאת, אך לא נראה כי יש מדינה בעולם שמוכנה להצטרף ללחימה פעילה נגד איראן כדי לממש אותה. לא מדינות מפרץ כמו איחוד האמירויות וכווית שסובלות מתקיפות איראניות נשנות וחוזרות, לא סעודיה וקטר, לא מדינות האיחוד האירופי ולא מדינות המזרח הרחוק. תאילנד, למשל, חתמה בשבוע שעבר על הסכם עם איראן שבמסגרתו היא מקבלת מעבר בטוח לספינותיה במעבר המים. היא לא צריכה לסכן כעת את צבאה או את חייליה בשביל מטרה זאת.
דרישה נוספת של טהרן, שמנצלת, ובצדק מבחינתה, את הצלחת המהלך, היא להרוויח עוד כסף מהשליטה הבלעדית שהיא דורשת על המצר. מחוקקים איראנים שוקלים בימים אלה חוק שיכריח מדינות שמשתמשות במצר להעברת נפט ומוצרים אחרים, לשלם אגרה. אכן מדובר בשינוי ארוך טווח, רק לא השינוי שאזרחי איראן ואזרחי ישראל קיוו לו: לא שינוי המשטר האיראני האסלמיסטי – כי אם שינוי המשטר הגיאופוליטי, הפיננסי והגלובלי. סדר עולמי חדש כזה יאפשר לאיראן לאכוף מגבלות ימיות על אויבותיה ולקשור באופן ישיר את בין אחד מנתיבי הספנות הקריטיים ביותר לסכסוכים גיאופוליטיים.
תקדים היסטורי
מדינה שגובה כסף על מעבר בינלאומי הוא דבר שלא קרה בהיסטוריה העולמית. במאה ה-19 דנמרק אכפה דמי מעבר במצרים הדניים (שלושה מצרי ים המחברים את הים הבלטי עם הים הצפוני, דרך המצרים קטגט וסקאגרק שמצפון, חוצים את דנמרק ומפרידים בינה לשוודיה). לאחר מחאות מצד מדינות רבות, הסכימה דנמרק ב'אמנת קופנהגן' מ-1857 – שאושררה שוב בסעיף 282 ב'אמנת ורסאי' מ-1919 – לבטלם לנצח, החלטה שחייבה גם את שאר המדינות החתומות על ההסכם, במקרה ששקלו צעד דומה.
עם זאת, איראן, שכלכלתה נמצאת במשבר עמוק כבר שנים, נחושה בדעתה לדבוק בדרישתה, בעיקר כשהיא רואה את הכסף שזורם למצרים מתעלת סואץ. על פי CNN, כ-20 מיליון חביות של נפט גולמי – שווה ערך לעשר מכליות נפט גדולות, עוברות בתעלה. אם האגרה על כל מכלית היא 2 מיליון דולר, הרי שמדובר ב-20 מיליון דולר ביום, או 600 מיליון דולר בחודש, ממשלוחי הנפט לבדם.
אם כוללים את משלוחי הגז הטבעי, הנתון הזה עשוי לעלות ליותר מ-800 מיליון דולר בחודש.
בשנת 2023 רשמה מצרים הכנסת שיא של כ-10.25-10.5 מיליארד דולר מתעלת סואץ – נתיב מים מלאכותי שהיא עצמה יצרה בהשקעה אסטרונומית – שהם כ-2% מהתמ"ג שלה. מתחילת 2024, בשל מתקפות החות'ים בים האדום, ההכנסות אמנם צנחו בכ-50%-60% – אך עדיין מדובר בסכום נכבד.
איראן רואה – ורוצה גם כן. השאלה כעת אם ארה"ב תהיה מוכנה לקבל דרישה כזאת ואם טראמפ, איש עסקים שמונע מאגו ושכסף זורם בעורקיו במקום דם, יהיה מוכן לספוג הישג היסטורי כזה של מדינת 'אויב'. על חשבון ארה"ב ועל חשבון העולם כולו.
