היום לפני 50 שנים יצאו אזרחים ערבים להפגין נגד הפקעת אדמות בגליל, ביום שנודע לאחר מכן כ'יום האדמה'. מוחמד ברכה, ראש וועדת המעקב לשעבר ומי שהיה ממובילי המחאה מספר על היום שנחשב כנקודת מפנה בהנהגה הפוליטית ובדפוסי הפעולה הפוליטית של הערבים אזרחי ישראל.
"ראשי הרשויות רצו לבטל את השביתה, הציבור החליט להמשיך"
"ב-25 במרץ הממשלה כינסה את ראשי הרשויות הערביות בשפרעם על מנת לסחוט מהם החלטה שתבטל את השביתה ביום האדמה. זאת על אף שראשי הרשויות לא הם שקיבלו את ההחלטה אלא הוועד להצלת הקרקעות", מספר ברכה. "אני הייתי סטודנט אז. צעירי המפלגה וצעירים אחרים הפגינו מחוץ לבניין העירייה בשפרעם על מנת להגן על השביתה. בתום הישיבה המשטרה תקפה אותנו בגז מדמיע, זו הפעם הראשונה שאנחנו ראינו גז מדמיע".
לדבריו, המשטרה ניסתה לעצור אותו, והוא נאלץ להימלט. "מאותו יום, עד אחרי ה-30 לחודש הייתי במנוסה מהמשטרה שרצו לאסור אותי. לא ידעתי למה ועד היום אני לא יודע למה. פשוט הפגנו הפגנה לגיטימית. הלכה למעשה באותו יום כשראשי הרשויות ברובם רצו לבטל את השביתה, הציבור החליט שממשיכים אותה וזה מה שהיה בסוף.
"עברתי ממקום למקום, גם מחוץ לשפרעם, והכוונה הייתה לא להיעצר לפני יום השביתה. רצינו להבטיח שהשביתה תעבור ואחר כך שיהיה מה שיהיה. אחרי השביתה זימנו אותי לחקירה, ונאסרתי".
"זו הייתה השביתה הראשונה של כלל הציבור הערבי מאז 1948"
במהלך האירועים נהרגו שישה אנשים, ח’יר יאסין מעראבה, ח’דיגה שואהנה, רג’א אבו ריא וח’דר ח’לאילה מסח'נין, מוחסן טאהא מכפר כנא וראפת זוהירי ממחנה הפליטים נור א-שמס ליד טול-כרם.
"המדינה הייתה אז בהלם. בסופו של דבר הממשלה, המשטרה והצבא, הרגו שישה אזרחים. הרגשתי מצד אחד שהדם של האזרח הערבי מופקר, ומצד שני, היתה גאווה שאנחנו כציבור יכולים לעשות דברים ולכפות את התייחסות לסוגיות שלנו. זו הייתה שביתה כללית ראשונה של כלל הציבור הערבי מאז 1948, זה היה אירוע מכונן בהיסטוריה של האזרחים הערבים בישראל, כי זו הייתה הפעם הראשונה שיכולנו להתנהג כקבוצה לאומית מגובשת".
כיצד השתנה יחס המדינה לציבור הערבי מאז יום האדמה הראשון?
מיד אחרי יום האדמה, היה גל של הזדהות עם האזרחים הערבים, גם בקרב הציבור היהודי, והממשלה עשתה כמה צעדים אחורה. המדינה חזרה בה מההחלטה להפקיע את אדמות מסח'נין ועראבה (העילה למחאה – י.ש.). הדברים המשיכו בעליות ובמורדות. אני חושב שנקודת השבר הייתה באירועי אוקטובר 2000, כאשר המדינה החליטה לא להתייחס לאזרחים הערבים כאזרחים".
"החליטו לקעקע את יסודות ההנהגה הפוליטית הערבית"
בעקבות אירועי אוקטובר 2000 הוקמה ועדת אור שבחנה את יחסי המדינה עם הציבור הערבי. "ועדת אור הצהירה שהמדינה צריכה לשנות דיסק, אבל בעקבות ועדת אור הוקמה ועדת שרים, כביכול על מנת ליישם את ההמלצות של ועדת אור. בראש הוועדה היא עמד טומי לפיד" מספר ברכה, שהיה אז חבר כנסת מטעם חד"ש.
"לדעתי מה שפורסם מההמלצות של ועדת לפיד, ומה שלא פורסם, מצביע על שינוי מגמה מאוד קיצוני של הממסד הישראלי, לא של ממשלה זו או אחרת", הוא מסביר. "הם החליטו כנראה לקעקע את היסודות של ההנהגה הפוליטית של הציבור הערבי, והתחילו להפיץ את שאלה 'מה אתם עשיתם למען הציבור שלכם?'. דבר שני, הם התחילו לדבר על קשר בין חובות לזכויות, ואז דברו על שירות לאומי, על גיוס למשטרה ועל גיוס לצבא".
"כל ילד בן 16 יכול להשיג אקדח"
בעיה נוספת שהתפתחה בחברה הערבית בעשורים האחרונים היא הפשיעה המאורגנת ותפוצת הנשק. "לפני שנת 2000 להחזיק נשק היה פשוט פשע איום בקרב האוכלוסייה הערבית", מספר ברכה. "בתהליך מתמשך, כל ילד בן 18 או בן 16 יכול להשיג אקדח, כל עוד הוא משתמש בו לפשיעה".
לדעת ברכה גם הפתרון למשבר האלימות בחברה הערבית נמצא בידי המדינה. "אם המדינה רוצה להתנהג כמדינה כלפי האזרחים, היא צריכה קודם כל להפסיק את זליגת נשק לרחוב הערבי. דבר שני, לתת הוראה לפעול נגד ראשי ארגוני הפשע. דבר שלישי, שהמשטרה תאסוף את הנשק הקיים. בכל השאר אנחנו נטפל".
"לא אזרחים מדרגה שנייה, אלא לא-אזרחים"
ברכה מסמן את חקיקת חוק הלאום כנקודה נוספת בהידרדרות יחס המדינה לציבור הערבי. "המדינה לא מתייחסת אלינו לא כאל אזרחים הרגילים, ולא כאזרחים בדרגה שנייה, אלא כאל לא-אזרחים", הוא אומר. "זה בא לידי ביטוי בחוק הלאום ב-2018, שם אין הגדרה של האזרחות, אין התייחסות לעיקרון השוויון, אין התייחסות לעיקרון הדמוקרטיה, יש התייחסות אחת לערבים בכל סעיפי חוק הלאום, שהוא להוריד את המעמד של השפה הערבית. חוק הלאום הגדיר בחקיקה את ההתנהלות של הממשלה, של המדינה, של הממסד, כלפי האזרחים הערבים בישראל".
איך התפתח היחס של הציבור הערבי אל המדינה?
"היחס של החברה הערבית למדינה נגזר מהתנהלות המדינה כלפיה ובכלל. יש תמורות ושינויים בכל החברה הישראלית, שכמו החברה העולמית, הולכת לכיוון של צרכנות ופחות השתייכות פוליטית או מפלגתית. זה עניין של תרבות".
לדעת ברכה, המשטר המערבי הניאו-ליברלי מציע לפרט עלייה ברמת החיים וצרכנות תמורת ההשתתפות הפוליטית. "זה פעל באופן קיצוני על הציבור הערבי בגלל שזה ציבור שנמצא בשולי העשייה וההחלטה הפוליטית, בשולי התעסוקה, בשולי התרבות והמיינסטרים התרבותי של ישראל. הוא סובל מכל תחלואי השיטה אך ללא המנעמים של חברה צרכנית נאו-ליברלית".
אבל היום החברה הערבית חזקה יותר. יש מעמד בינוני, יש מסגרות פוליטיות איתנות.
"המדינה מנסה לדחוף אותנו לאותה משבצת של 'איך להעביר את היום' גם מבחינה כלכלית. מבחינת ההשקעות היישובים ערבים הם מקור לכוח עבודה ולא מקור לייצור. המדינה דחפה את הציבור הערבי למצב של פחד ואימה, והחוקים הגזעניים שהכנסת חוקקה בשנים האחרונות הם מצע לאפליה ממוסדת".
"מפלגות הן צורת ההתארגנות המתקדמת ביותר, והמדינה תמיד ניסתה לפרק אותן"
במקביל להתפתחות יחסי המדינה והציבור הערבי ובמידת מסוימת בתגובה אליהם התפתחה ההנהגה בציבור הערבי. "יום האדמה הוא פרי של אותן ניסיונות של התאגדות על בסיס לאומי דמוקרטי של החברה הערבית. ועד ראשי הרשויות הוקם ב-1974, ועד ההגנה על הקרקעות הוקם ב-1975, הוא יזם את יום האדמה.
"ב-1975 היה גם הניצחון של חד"ש בנצרת בהנהגת תאופיק זיאד. התהליך המשיך גם אחרי יום האדמה אבל במיוחד בתחילת שנות ה-80 אז התחיל הפלורליזם פוליטי. עד אז היתה מפלגה קומוניסטית מול מפלגות השלטון. ב-1984 הוקצה הרשימה המתקדמת לשלום (רשימה ערבית-יהודית – י.ש.), ב-1988 הוקמה מפלגת מפלגה דמוקרטית ערבית (מד"ע) של דראושה. אחר-כך היתה התנועה האסלאמית (רע"מ) ובל"ד.
"התהליך הזה הוא תהליך שהתחיל לפני יום האדמה אבל הוא קיבל תאוצה משמעותית בזכות יום האדמה ובזכות אותה התנהלות בפעם הראשונה כקולקטיב לאומי. לדעתי, צורת התארגנות החברתית המתקדמת ביותר היא המפלגות ולא שום דבר אחר לא עמותות ולא צופים ולא מועדוני כדורגל, והמדינה תמיד ניסתה לפרק אותן".
אם המפלגות הן דבר חשוב, למה לרוץ כרשימה משותפת?
"פלורליזם הוא דבר מאוד חשוב בכל חברה. זה קרה על רקע שני דברים, העלאת אחוז החסימה שמאיים על כל הרשימות הערביות, והדבר השני הוא התנהלות המדינה כלפי האזרחים הערבים. זה דבר שהיה מחייב את ההתלכדות על מנת לגונן על עצמם, אחרת מה מביא את כל מרכיבי ועדת המעקב לשבת בכפיפה אחת? מה מביא את ארבע המפלגות אסלאמית, קומוניסטית ולאומית לשבת יחד? שום דבר, אלא עוצמת הדיכוי, עוצמת הניכור ועוצמת ההפקרות".
מחאה בוועדת המעקב: "יש בעיה של ייצוג נשים וצעירים"
במערכת הבחירות האחרונה לראשות וועדת המעקב, נשמעה ביקורת על היעדר ייצוג לנשים ולצעירים. לדעת ברכה הביקורת נכונה, אך לא מכוונת ליעד הנכון. "ועדת המעקב היא לא ארגון שיש בו חברות אישית. זוהי מסגרת שכוללת את כל המפלגות. המפלגות הן שמחליטות את מי לשלוח לשם. כמובן, ברמה כזו של ההנהגה הם שולחים את החברים מהשורה הראשונה", הוא מסביר.
"יש בעיה של ייצוג נשים ובעיה של ייצוג צעירים, אבל זו לא בעיה של ועדת המעקב אלא של המרכיבים שלה". ברכה מוסיף כי המרכיב העיקרי של הוועדה הוא ראשי הרשויות, וגם בחברה היהודית אין הרבה ראשי רשויות צעירים או נשים. "למרבה הצער החברה שלנו וגם החברה הישראלית בכלל לא בשלה עד כדי כך שהרבה צעירים והרבה נשים יעמדו בראשי רשויות".
"בתחילת הקדנציה שלי בוועדת המעקב אני שיתפתי את ההנהגה הצעירה של כל מרכיבי ועדת המעקב והקמנו מסגרת משותפת. ביקשתי שהם יהיו ועדת מעקב של צעירים. הקמנו מסגרת של תאי הסטודנטים של כל המפלגות באופן משותף ליד ועדת המעקב. זה לא הדבר האידיאלי, אבל היו ניסיונות, והניסיונות האלה ימשיכו כמובן".
"להילחם בפשע כאילו אין אפליה, ולהיאבק לשוויון כאילו אין פשע"
ברכה מסמן שתי מטרות למערכת הפוליטית הערבית. "היא צריכה, קודם כל, להמשיך בייצוג האינטרסים האמיתיים, על אף הלחצים ועל אף הפשע. אנחנו צריכים להילחם בפשע כאילו שאין לנו בעיות של הפליה וכיבוש ובאותו זמן להילחם למען שלום, נגד הכיבוש ובעד שוויון כאילו שאין פשע. זו משימה קשה מאוד כי הפשע פשוט אוחז בצוואר שלנו כחברה וכאנשים.
"אני חושב שצריכה לקום רשימה משותפת שעומדת על בסיס פוליטי איתן שלא כולל הצטרפות לממשלה. לפני כן מרכיבי הרשימה המשותפת צריכים להחליט שהם ימנעו גם ללא שום תמורה את הקמתה של ממשלה ששותפים בה נתניהו , סמוטריץ' ובן גביר. גם אם לא יקבלו שום תמורה לזה, אני חושב שהם צריכים לעמוד כצוק איתן מול ממשלה שמשרתת את הפשע. אחר כך אפשר לדון עם כל ממשלה, אם בפנים או בחוץ, אבל על בסיס פוליטי ולא רק על בסיס של פירורים ותקציבים מדומים".
