כשבתיה ג׳אן עלתה במוצאי שבת שעברה על ההסעה למרכז הלילה בבית האבות שירלי בדימונה, כפי שעשתה מתחילת המלחמה, היא לא שיערה שהטיל שהאירנים ירו באותו הלילה יפגע בבניין בו היא מתגוררת. "אני גרה לבד בקומה שנייה, ואין מקלט בבניין עצמו. בגלל שאני ישנה חזק, הייתה פעם אחת שלא שמעתי את ההתראה", מספרת ג'אן, "אמרתי לרחל, 'הצלתם לי את החיים'. הייתי יכולה לא לשמוע את האזעקה, או שלא הייתי מספיקה להגיע למקלט".

רחל שג'אן מודה לה היא רחל בניטה, עובדת סוציאלית לאזרחים ותיקים בעיריית דימונה. עוד לפני שבמשרד הרווחה יזמו את 'מרכזי הלילה' לזקנים שאין להם מרחב מוגן זמין, היא הרימה את הכפפה. "חשבנו על זה כבר במבצע 'עם כלביא', שיש צורך בקלט חירום לאזרחים ותיקים, אבל עד שהתחילו להגיע האישורים, נגמר המבצע", מתארת בניטה את השתלשלות העניינים. "כשהתחיל 'שאגת הארי' ישר התגייסנו לחירום, וקידמנו את זה עם המשרד".

עם מיטות שהגיעו מתרומה של חב"ד, ועוד מיטות שאמורות להגיע מתרומה של הקרן לידידות, החללים ששימשו למפגשים שונים הפכו לחדרי שינה המופרדים מגדרית. אין בכלל פרטיות, והמיטות לא הכי נוחות, אבל יש אווירת ביחד, ובעיקר צוות שדואג, ויכול לסייע להגיע למרחב מוגן בזמן. כמעט 30 אזעקות היו בדימונה מתחילת המלחמה, אמנם פחות מתל אביב, אבל יותר ממצפה רמון הדרומית יותר. מי שאין לו ברירה אחרת, טובה או בטוחה יותר, מגיע לכאן, ולכן דווקא כאן נבחנות הרשות המקומית, המדינה והחברה.

מחסה ללינת קשישים בדימונה (צילום: יונתן בלום)

צוות המחסה ללינת קשישים בדימונה. מימין לשמאל: חני סיבוני מנהלת מרכז היום, האחות הראשית וסגנית מנהלת בית האבות פאני שבת, עו"ס אזרחים ותיקים ומוגבלויות בעיריית דימונה רחל בניטה, ומנכ"לית האגודה לינדה גבאי (צילום: יונתן בלום)

בניטה מספרת שחשבה שהסל הבסיסי שסיפקה המדינה לא מספיק רלוונטי לצרכים של האוכלוסייה. "אזרח ותיק יבוא בעצמו ללילה עם סדינים וכיבוד? זה נשמע כמו בדיחה", היא אומרת, "הפיילוט יפה, אבל צריך להרחיב אותו. אמרתי לראש העיר בני ביטון שאני רוצה שהעירייה תיקח על עצמה את ההסעות והארוחות, והוא אמר 'צאו לדרך'. ב-2 במרץ, היום השלישי למלחמה, פתחנו".

"בלילה הראשון שפתחנו", מספרת בניטה, "מי שהגיעו לכאן היו האנשים הכי פגיעים". המתנדבים ועובדי הרווחה מספרים שמצאו אנשים מבוגרים מאוד שישנו על קרטונים במקלט הציבורי, כי חששו שלא יספיקו להגיע בזמן כשתהיה אזעקה. "האנשים הגיעו לכאן, וזכו למקלחת אחרי כמה ימים. זה היה לא פשוט".

"משחקים רמי, ומתווכחים אם לראות 12 או 14"

בכל ערב, אוספים הנהגים, ביניהם מישל אמסלם, את האנשים מרחבי העיר, שם הם אוכלים ארוחת ערב, רבים איזה ערוץ רואים בטלוויזיה, משחקים ביחד, והולכים לישון כשהמרחב המוגן במרחק כמה צעדים. בלילה, נשארות איתם שתי אחיות סיעודיות, כשאחת מהן ממומנת ע"י העירייה, והשנייה ע"י משרד הרווחה. בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר, מפזרים הנהגים את כולם לביתם. "אנחנו רואים טלוויזיה", מספרת ג'אן, "משחקים רמי ומתווכחים אם לראות 12 או 14".

על השולחן קופסת רמי, ובטלוויזיה ערוץ 14 (צילום: יונתן בלום)

הנהג מישל אמסלם (צילום: יונתן בלום)

לינדה גבאי, מנכ"לית האגודה שמפעילה את בית האבות שירלי, הפכה ביחד עם המנהלות מהעירייה את המרחב שלו למקום שיקלוט את הוותיקים בדימונה שזקוקים למרחב מוגן זמין. "יש בעיר 7,500 אזרחים ותיקים", אומרת גבאי, "האם כל מי שזקוק למרחב מוגן זמין ואין לו בבית נמצא כאן? ממש לא. אבל אנחנו מנסים לעזור למי שאפשר". בניטה מוסיפה שהמחלקה הסיעודית בבית האבות מלאה, אבל לאנשים סיעודיים יש עוד אפשרויות בבאר שבע.

"התעקשתי להישאר בבית החולים בחמישי. בשבת הבית שלי נפגע"

מאז פגיעת הטיל האיראני בשכונה בעיר לפני שבוע, התווספו לאורחי הלילה ולדיירי בית האבות הקבועים גם כ-30 מפונים קשישים שביתם נפגע, בהם גם ג'אן. מפונה נוסף שהצטרף הוא יוסף מרציאנו, אב לתשעה. "לפני המלחמה עברתי ניתוח בעיניים, ולמרות שאני גר בקומה הראשונה, באחת האזעקות הראשונות כשרצתי למקלט, היה דוחק, ונפלתי ושברתי את הרגל", הוא מספר כשהוא יושב על כיסא הגלגלים, כשכל הזמן אנשי צוות ומטופלים אחרים שואלים לשלומו, "הלכתי בניחותא למקלט, שמה יש 3 מדרגות גבוהות ועוד 10 ואז עוד 10. באמצע הירידה במדרגות היה בום של יירוט, אנשים נלחצו ואני נפלתי.

יוסף מרציאנו. "יש פה צוות מופלא שקיבל אותי בזרועות פתוחות. עטפו אותי, דאגו לי מבחינה נפשית" (צילום: יונתן בלום)

"אני גר לבד, ולמחרת התחיל לכאוב לי מאוד, התקשרתי לשכן שלקח אותי למיון הקדמי פה בעיר. עשו לי צילום, ראו שני שברים בקרסול, אמרו שצריך ניתוח, אבל בגלל המלחמה יעשו לי רק גבס. גיבסו אותי, אבל אחרי כמה ימים של כאבי תופת, דרשתי שיראה אותי עוד רופא".

אותו רופא הכריע שצריך לנתח. למרות שבגופו של מרציאנו הושתלו פלטינה ו-10 ברגים,  הרופאים רצו לשחרר אותו יום למחרת, אבל הוא סירב. "זה היה יום חמישי ואמרתי להם, אין לי מי שיביא לי כוס מים בבית, בטח לא ללכת למקלט. התעקשתי איתם להישאר, ובשבת הגיעו כמה מהילדים לבקר אותי. ביחד שמענו שהבית שלי נפגע".

הבניין בדימונה בו מתגורר יוסף מרציאנו, 30 מטר מנקודת הפגיעה. "אני משער שלא הייתי שורד את זה אם הייתי בבית" (צילום: יונתן בלום)

ביתו של מרציאנו נפגע מהדף הטיל, שנקודת הנפילה שלו הייתה פחות מ-30 מטרים מחדר השינה שלו, שם החלון עם הזכוכית הכפולה עף לצד השני של המיטה. "הבית בהרס מוחלט, אני משער שלא הייתי שורד את זה אם הייתי בבית".

יום למחרת שחררו אותו מבית החולים ישר לבית האבות, רק כי שם יש מרחב מוגן והם יודעים ויכולים לטפל בו. "יש פה צוות מופלא שקיבל אותי בזרועות פתוחות. עטפו אותי, דאגו לי מבחינה נפשית". המשפחות והצעירים שביתם ניזוק פונו למלונות ים המלח, אבל מרציאנו ועוד כ-30 מהוותיקים שפונו לכאן כ'קלט חירום' יהיו כאן עד שיימצא פתרון טוב יותר. לרבים מהבתים עדיין אי אפשר לחזור.

תרומה לחוסן הנפשי והחברתי

עו"ס תמי דיסקין, מנהלת אגף בכיר במנהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה, אחראית על הפעלת 20 מרכזי לינה ברחבי הארץ, לכל אחד מהם מגיעים עשרות אזרחים ותיקים ואנשים עם מוגבלות. "פרויקט מועדוני הלינה עבור אזרחים ותיקים הוא יוזמה בעלת חשיבות רבה, במיוחד בתקופות חירום ומלחמה", היא אומרת ל'דבר', "הפרויקט מעניק לאזרחים הוותיקים מקום בטוח ומוגן לשהות בו, ובכך מפחית תחושת פחד וחוסר ודאות.

דיסקין מדגישה שמעבר לביטחון הפיזי, "המועדונים יוצרים מרחב קהילתי תומך שבו ניתן לפתח קשרים חברתיים, להפיג בדידות ולחזק תחושת שייכות. קשרים אלה משמעותיים במיוחד בזמני מלחמה, כאשר תחושת הבידוד עלולה להתגבר. בכך, הפרויקט לא רק מספק הגנה, אלא גם תורם לחוסן הנפשי והחברתי של האזרחים הוותיקים". היא קוראת לכל האזרחים הוותיקים והאנשים עם המוגבלות לפנות למרחבי הלינה הבטוחים ברשויות המקומיות ולהיעזר בשירותי הרשות.

"היינו בתחושה שאנחנו מוגנים"

בזירת הפגיעה בעיר העבודות נמשכות עם שופלים, פועלים ואין ספור מתנדבים. התושבים שפונו מגיעים בטפטופים לראות את מה שנשאר מהבית, לוקחים עוד מזוודה, נזכרים במסמך חשוב ומבקשים להיכנס. חיילי פיקוד העורף שפועלים במקום עוזרים להם, לפחות במישור הטכני, להגיע אל מה שנשאר מהבית.

שורת בתים בדימונה שנפגעו מהטיל (צילום: יונתן בלום)

תושבת דימונה סמוך לבית בעיר שנפגע מטיל איראני (צילום: יונתן בלום)

בליל הפגיעה הקפיד ראש העיר ביטון להבהיר שמדובר בנס, מכיוון שאף אחד לא נהרג, ומשום שתמונות הבבא סאלי וראש הממשלה שהיו תלויות בגן ילדים סמוך, נשארו על הקיר. בפועל, הנפילה הפתיעה את כולם. "בכל השנים, גם בשבעה באוקטובר, לא זכור לי מצב כזה", אומרת בניטה, ומבטאת תחושה שרווחת בקרב תושבי העיר, "אנחנו ליד 'מפעל הטקסטיל' (הקריה למחקר גרעיני, י"פ), היינו בתחושה שאנחנו מוגנים".

הבדואים שבאו לעזור: "השופלים זה שלנו"

בין המתנדבים והכוחות הגדולים שהתכנסו לסייע בחילוץ ובפינוי, היו עשרות רבות של תושבי הפזורה הבדואית שהגיעו לתת יד. נעים ובשאר אבו קוואדיר ממשפחת חמדי עומדים על המדרכה השבורה ומנסרים גדר מתכת. "השופלים זה שלנו", הם אומרים בגאווה. בישוב הלא מוכר ליד מושב נבטים בו הם חיים אין מיגון, "עושים תעלה עם באגר, כמו כלבים", הם אומרים, ומראים סרטון בפלאפון של איך זה נראה בזמן אזעקה. הם לא באו להתלונן, הם באו לעבוד, ואם תהיה אזעקה פה, המקלטים בתחתית הבתים ההרוסים עדין טובים יותר ממה שיש להם בבית.

שופל של משפחת חמדי בזירת פגיעת הטיל בדימונה. ביישוב הלא-מוכר בו הם חיים אין מיגון בכלל (צילום: יונתן בלום)

"יש לי יותר שקט נפשי פה"

אחיותיה של ג'אן, שגם בתיהן נפגעו, פונו למלונות ים המלח. אבל היא מעדיפה להיות כאן, בבית האבות. "אמא שלי מאושפזת פה במחלקה הסיעודית, גם סבתא שלי הייתה פה, אני דור שלישי בבית האבות שירלי", היא אומרת בהשלמה מסוימת עם מצבה, "חשוב לי להיות במקום שאני מכירה את הצוות, יש לי יותר שקט נפשי פה".

לפני כמה ימים הלכה ג'אן עם אחיה לראות את הבית שניזוק. "רעדתי כולי, אין חלונות בבית בכלל, וזה אחרי שהמתנדבים עשו ניקיון ראשוני. זאת עיר משפחתית, עוזרים לכולם, ובייחוד פה. כשיש אזעקה, הצוות נכנס אחרון למרחב המוגן".

ובכל זאת, למרות הפתרון הזמני שנתנו העירייה והמדינה, לג'אן יש עוד בקשה אחת. "המלחמה ארוכה מדי, הייתי רוצה שזה ייגמר. אני מקווה שנמשיך להיות חזקים ומלוכדים, והלוואי שיהיה שלום".