השבוע מלאו 20 שנה ללכתו של פריירה, אחד מחשובי הוגי החינוך של המאה ה-20. פריירה, יליד ברזיל, הקים בארץ מולדתו מוסד חינוכי לחינוך מבוגרים עניים, רובם חקלאים אשר לא ידעו קרוא וכתוב, במטרה להעצים את כוחם ולתת להם כלים ביקורתיים שיעזרו להם להבין את החברה ובתקווה, גם להשפיע עליה. עם עליית הדיקטטורה בברזיל ב-1964 מפעלו נסגר והוא נאלץ לגלות אל מחוץ למולדתו תוך כדי שהותו במערב התפרסמה משנתו והעניקה השראה למאות אלפיי מחנכים ומחנכות שביקשו לחולל שינוי חברתי-פוליטי.
שוחחנו עם חגית גור-זיו, ד"ר לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים, על משנתו המהפכנית של פריירה והביקורת הייחודית שהייתה לו על מערכת החינוך בפרט, ועל החברה בכלל. גור-זיו חקרה ולמדה את משנתו של פריירה במשך עשרות שנים ואף פיתחה את התאוריה שלו במסגרת הביקורת הפמיניסטית בספרה "פדגוגיה ביקורתית פמיניסטית וחינוך לתרבות של שלום" והייתה ממייסדות של התוכנית לחינוך לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום בסמינר הקיבוצים. "הגעתי אליו בשנות ה-70, בזמן לימודי בקליפורניה. זו הייתה בתקופה שספריו תורגמו לראשונה לאנגלית והוא נהיה מאוד פופולרי, בעיקר על רקע התקופה הפוליטית הסוערת בעיצומה של המחאה כנגד מלחמת וייטנאם. קמה התנועה נגד המלחמה ואני למדתי בקליפורניה שהקמפוסים שלה היו הרדיקאליים ביותר, גם התנועה הפמיניסטית התפתחה אז מאוד והדברים הלכו ביחד".
פריירה נולד למשפחה ממעמד הביניים ב-1921. עם פרוץ השפל הכלכלי בארה"ב ב-1929, הושפעו חיש מהר גם מדינות רבות מחוץ לארה"ב ומשפחתו של פריירה ידעה עוני ודלות קשים שלימים סיפר פריירה שהותירו בו חותם עמוק ועיצבו את תפישתו.
"אני זוכרת שקראתי את ספרו 'פדגוגיה של מדוכאים' והוא מאוד דיבר אלי. הצלחתי להבין דרך הספר הזה הרבה מאוד חוויות שהיו לי בתיכון. זו הייתה חוויה של דיכוי, של שולטים ונשלטים. וזה הרבה מאוד מהנושאים שבהם פריירה עסק. הייתי תלמידה מרדנית שמאוד אוהבת ללמוד. אני זוכרת שברחתי מבית הספר כי רציתי לשבת בספרייה וללמוד. בית הספר דרש מאתנו פשוט להקיא חומר שהכניסו בתוכנו בלי סקרנות ובלי ביקורת".
גור-זיו עזבה את התיכון באמצע לימודיה אך בחרה ללמוד חינוך בעצמה, בתום לימודיה האקדמאיים היא בחרה להיות מחנכת בכדי לנסות להגשים את רעיונותיו של פריירה ועד היום היא מרצה ומלמדת בסמינר הקיבוצים ובעוד מוסדות אקדמאיים ברחבי הארץ. "פריירה התבסס הרבה על אסכולות שהיו לפניו, אסכולת פרנקפורט, מרקסיזם, איוואן איליץ' ותאוריה פוסט קולוניאלית. אחד העקרונות החשובים אצלו היה להראות במערכת החינוך את כל השרשרת והקשרים של יחסי הכוחות שאותם צריך לפרק ולהבין. כל הזמן לשאול מי החזק, מי החלש, מי השולט ומי הנשלט. מה מערכת הכוחות בין הקבוצות השונות. הוא דיבר בעיקר על ההיבט הכלכלי – העניים מול העשירים", מספרת גור-זיו. "בברזיל פריירה עסק בעיקר בנושא של עוני והוראת הקריאה, רוב החקלאים בברזיל לא קראו וכתבו ועל כן הם לא יכלו להצביע. היה צריך לדעת קרוא וכתוב כדי להצביע. אבל פריירה לא הסתפק רק בלימוד 'היבש' של הקריאה והכתיבה אלא יצר גישה פדגוגית-פוליטית כדי שהחקלאים יוכלו להבין את החברה ולהצביע כדי לעשות שינוי. השלטונות רדפו אחריו, כי הם הבינו שהמערכת שלו יכולה לעשות שינוי מהותי".
ב-1964 התרחשה הפיכה צבאית בברזיל שבראשה עמד אומברטו קסטלו ברנקו אשר עלה לשלטון לאחר שהפיל, בתמיכה ובגיבוי של ממשלת ארה"ב, את מנהיג השמאל ז'ואו גולאר שנודע ברפורמות שהיטיבו מאוד עם עניי ברזיל וביניהן פיתוח מאסיבי והשקעה מרובה בחינוך ותשתיות. גולאר הואשם על-ידי בעלי ההון הברזילאים, ממשלת ארה"ב והכוחות הלאומניים והמיליטנטיים בברזיל בכך שהוא מתכוון להקים דיקטטורה קומוניסטית ועם עליית שלטון החונטה נאסר פריירה, לצד אישי רוח ובעלי מקצועות חופשיים נוספים, ולאחר מאסר של 70 יום גלה מחוץ לברזיל, אליה הורשה לחזור רק כעבור 15 שנה.
"אחת השאלות המהותיות שפריירה שאל היא מי מרוויח ומי מפסיד מהמצב. זו שאלה שאפשר לשאול בנוגע לכל מקצוע מספרות עד היסטוריה ואזרחות. מי מרוויח מזה שהחקלאים לא יודעים לקרוא ולכתוב? האנשים שלא ידעו לקרוא ולכתוב היו אנשים חכמים והם הבינו שבעלי האדמות מרוויחים מזה שהם לא יודעים לקרוא ולכתוב ולכן המוטיבציה הייתה אחרת. פה גם נכנס עניין הדיכוי, כאשר לומדים שיש קבוצות שיש להם אינטרס לדכא קבוצות אחרות, ולא כתיאוריות קונספירציה אלא כמציאות".
"פריירה האמין ששינוי מגיע עם שינוי התודעה. שידע זה כוח. ברגע שאנשים רוכשים ידע ויודעים להטיל ספק ולהעביר ביקורת יש להם כוח מסוים. זה עניין של לייצר תודעה חברתית ופריירה קרא לזה מיפוי מציאות. אחת הדילמות הגדולות שהיו למדינה אז היו איך לצמצם פערים, ופריירה הראה שהשקעת כספים בלבד לא מספיקה וכי רק שינוי תודעה מהותי של מורים ותודעתם יכול לשנות" גור-זיו נותנת את הדוגמא של בית ספר 'קדמה' שהוקם בשנות ה-90, והיום קיים רק מוסד אחד שלו בירושלים, כדוגמא לבית ספר שניסה ליישם לעומק את משנתו של פריירה. "הפדגוגיה של להאמין בתלמידים, לעשות ניתוח של המציאות, לראות את יחסי הכוחות, להבין ולברור דרך נקודות מבט שונות וכו'. 'קדמה' התבסס על משנתו ואין הרבה דוגמאות לכך בארץ"
בחזרה לברזיל
במהלך שהותו בגלות לימד פריירה בארה"ב ואירופה ואף חינך ופעל ליישום רפורמות חינוכיות ברוח משנתו במושבות הפורטוגליות לשעבר באפריקה. עם חזרתו לברזיל ב-1979, הצטרף פריירה למפלגת הפועלים בעיר סאו-פאלו, ניהל תכניות ללימוד אוריינות ואף נבחר להיות האחראי על החינוך בעיר. כיום ממוקם בעיר מכון פאולו פריירה אשר חוקר את משנתו ומחזיק בכתביו.
"התאוריה של פריירה התפתחה הרבה על-ידי אנשי אקדמיה שחקרו אותו, והיא מאוד רלוונטית גם לישראל של היום. פריירה פיתח פדגוגיה ביקורתית אבל לא פיתח פרקטיקה. הוא אמר: לא צריך לשכפל אותי – צריך להמציא את התורה שלי כל הזמן מחדש", מספרת זיו-גור. "אנחנו חיים בחברה עם פערים מאוד גדולים בין עשירים לעניים, גברים ונשים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים וכן הלאה. אם אנחנו רוצים חברה יותר שוויונית יש הרבה מה ללמוד מפריירה. פריירה הצביע על כל כך שהמערכת השמרנית מרבדת ומסלילה את הילדים על-פי המקומות שהם נולדו לתוכם: מצב סוציו-אקונומי, השתייכות למיעוט או חיים בפריפריה וכו'. באוניברסיטה אפשר לראות את זה ביתר שאת וגם הפסיכומטרי שמנסה לאתגר את זה מוטה תרבות ומעמד. אנחנו צריכים חינוך שיהיה משחרר ופועל באמת לשוויון. הפדגוגיה הביקורתית-פמיניסטית היא פדגוגיה של שוויון שבאמת מכוונת לשוויון. פריירה סגר פערים על-ידי לימוד קריאה אבל פערי קריאה יש לנו גם היום. צריך לחנך את המורים והילדים באופן שמכוון לבחינה ביקורתית של החברה שלנו שייתן לנו את הכוח בידיים לעשות את המציאות שלנו ליותר שוויונית וצודקת. הרבה אנשים שואלים היום – הרי יש לנו את בתי הספר הדמוקרטיים. אבל בתי ספר דמוקרטיים לא עושים שינוי. יש שם סינון מעמדי כי הוא עולה הרבה כסף. יש בבתי ספר הדמוקרטיים הרבה מאוד דברים טובים אבל הערך העיקרי שם הוא הבחירה, והחינוך הפרייריאני מבקש לשים את השוויון במרכז – וזה הבדל מהותי ומשמעותי.
