החזרה לשגרת העבודה בצל המלחמה מלווה בקשיי הסתגלות משמעותיים ובשחיקה רגשית הפוגעת בתפקוד היומיומי של עובדים רבים בישראל. מחקר חדש שנערך בדצמבר 2025 בקרב 460 עובדים, מצביע על פגיעה חריפה בתפקוד התעסוקתי לצד רמות גבוהות של מצוקה נפשית, ובפרט של תופעה המכונה "אובדן עמום" – תחושת אובדן מתמשכת הקשורה לחוסר ודאות ולחשש יומיומי לגורל הקרובים.

המחקר בחן את חוויית החזרה לעבודה במספר קבוצות מיקוד: חיילי מילואים, הורים ללוחמים, בני ובנות זוג של חיילים, ניצולי פסטיבל "נובה", וקבוצת ביקורת של עובדים שלא נפגעו ישירות מהאירועים. עורכות המחקר, ד"ר שירלי בר-לב מהמחלקה להנדסה, תעשייה וניהול (וראש המרכז לחקר המידע, הבריאות והמערכות הרפואיות במרכז האקדמי רופין) וגלית יצחקי דרייזין (פסיכותרפיסטית ומייסדת המרכז הישראלי לאובדן עמום), מצאו קשר הדוק בין תחושת חוסר הוודאות של המלחמה לבין עייפות, ירידה בריכוז ופגיעה כוללת בתפקוד המקצועי.

הממצאים המפתיעים: מעגלי הפגיעה מתרחבים

על פי הנתונים, חיילי המילואים הם הקבוצה המדווחת על הקשיים המשמעותיים ביותר בתפקוד בעבודתם, כשרבים מהם חווים מחשבות טורדניות וקושי להתרכז. במקביל, בני ובנות הזוג של החיילים דיווחו על רמות גבוהות של תשישות רגשית. בשתי קבוצות אלו נמצאה גם רגישות מוגברת לגירויים שונים במקום העבודה כגון תאורה, ריחות או רעש אשר עלולים לעורר בהם תחושת איום או אי-נוחות.

עם זאת, אחת המסקנות המפתיעות ביותר של המחקר נוגעת לחלוקת עוצמת המצוקה. מתברר כי רמות המצוקה הגבוהות ביותר אינן נחלתם הבלעדית של מי שנפגעו או השתתפו ישירות בלחימה: הורים ללוחמים ובני ובנות זוג של חיילים דיווחו לעיתים על רמות מצוקה גבוהות אף יותר מאלו של חיילי המילואים עצמם.

התפלגות רמות המצוקה בעקבות המלחמה: הגרף ממחיש את הפערים במדדי האובדן העמום (בכחול) והמצוקה הפסיכולוגית (באדום) בין קבוצות שונות. הנתונים חושפים כי תחושת המצוקה החריפה ביותר נרשמה בקרב בני ובנות הזוג של משרתי המילואים, בעוד שהמדדים הנמוכים ביותר נצפו בקרב שורדי פסטיבל "נובה"

בנוסף, גם בקבוצת הביקורת, עובדים שלא נפגעו ישירות מהמלחמה, נרשמו רמות משמעותיות של מצוקה ואובדן עמום, נתון הממחיש כי הטראומה חורגת הרבה מעבר למעגלי החשיפה הישירה. מנגד, דווקא בקרב קבוצת ניצולי הנובה נרשמו רמות המצוקה הנמוכות ביותר מבין הנבדקים.

הפתרון: תרבות ארגונית משקמת

המחקר מציע גם כיווני התמודדות עבור המעסיקים. נמצא כי עובדים המשתייכים לארגונים בעלי תרבות ארגונית שיתופית, כזו המדגישה שיתוף פעולה, נגישות למנהלים ותמיכה הדדית, דיווחו על תחושת ביטחון פסיכולוגי גבוהה יותר ועל יכולת טובה יותר לצלוח את הלחצים. זאת, בהשוואה לעובדים בארגונים בעלי תרבות תחרותית או כזו המתאפיינת ביחסי כוח ושליטה נוקשים. בארגונים השיתופיים, העובדים הרגישו בנוח לשתף במצוקותיהם וקיבלו הסברים ברורים יותר באשר לזכויותיהם ולציפיות מהם.

החוקרות מדגישות כי למקומות העבודה יש כעת תפקיד קריטי בשיקום. הן ממליצות לארגונים למפות את רמות הפגיעה בקרב העובדים, להכשיר את שדרת הניהול לזיהוי סימני מצוקה, ולהתאים את הסביבה הפיזית – למשל על ידי יצירת מרחבים שקטים, הפחתת גירויים חושיים ומתן לגיטימציה לשיח פתוח.

"המשימה של ארגונים שרוצים למנוע שחיקה ולחזור לביצועים שלפני המלחמה היא להפוך את מקום העבודה למקום משקם", מסבירה ד"ר בר-לב. לדבריה, "זה מחייב תרבות ארגונית מודעת-טראומה: לזהות טריגרים, להכשיר מנהלים, ולהתאים את סביבת העבודה למציאות הרגשית החדשה".

יצחקי דרייזין מסכמת את כובד האחריות שמונח כעת על כתפי המעסיקים: "אנחנו רואות מציאות שבה עובדים רבים מתמודדים עם קושי נפשי מתמשך – גם אם לא נכחו ישירות באירועים. זו טראומה קולקטיבית. אנשי ונשות ה-HR נדרשים ללמוד שפה אחרת – שפה שמכירה במורכבות, באי-הוודאות ובהשלכות ארוכות הטווח. ככל שמרחבי התעסוקה יכירו בכך שהם כבר משמשים מדי יום כמרחב האוסף את הכאב הקולקטיבי, כך יוכלו להפוך את האתגר להזדמנות אמיתית לריפוי – עבור העובדים ועבור החברה הישראלית כולה".