הסיפור שלו מתחיל בנצרת, שם נולד כעמאר, במסלול חיים שנראה בתחילה שגרתי לחלוטין. "כילד למדתי בבית הספר הכנסייתי 'טרה סנטה' בנצרת, וחייתי את הנצרות באופן רגיל. בחגים ובימי ראשון הייתי בכנסייה", הוא נזכר. בהמשך פנה ללימודים אקדמיים ריאליים ורחוקים מאוד מעולם הדת: "אני בוגר הטכניון בהנדסת מחשבים, ובוגר הנהלת חשבונות מאוניברסיטת חיפה. ברגע שנכנסתי לטכניון, כמו כל בוגר, עבדתי ועשיתי. ופתאום – הייתה לי קריאה".

הקריאה הפנימית הזו, לדבריו, היא המנוע שעומד בבסיס הרוח הכנסייתית. "לא רוצה להגיד את המילה הזמנה, אבל יש משהו שקורא לך בפנים. אז אתה מקשיב לקול הזה. יכול להיות שהקול הזה יגיד לך להמשיך בחיים שלך, אבל אז הוא אומר 'אני צריך אותך במקום אחר'. זו רוח הקודש. ברגע שאתה רואה כמרים שמהווים השראה, אתה רוצה להיות כמוהם. ההחלטה להיכנס למנזר אינה פשוטה, היא משנה חיים. מטכניון ועבודה יומיומית במשרד, אתה נכנס למנזר, שם החיים מתנהלים לפי חוק ומשפט. היית צריך להחליט אם להישאר במסלול הישן או לעבור לחדש. אז החלטתי".

כך, בגיל 27, נטש מתא את מסלול ההייטק והחישובים, נכנס למנזר והחל בלימודי כמורה באוניברסיטת בית לחם. משם המסלול נסק: הוא המשיך לתואר שני בתיאולוגיה ולדוקטורט באוניברסיטה הוותיקנית ברומא, אותו סיים ב-2009. ההתמחות שלו כדוקטור במשפט קנוני-כנסייתי ובמשפט בינלאומי התמקדה ביחסים ההיסטוריים שבין מדינת ישראל לוותיקן ובמעמד העדות בארץ – מומחיות שהעניקה לו מעמד של דיפלומט ואזרחות איטלקית.

הארכיבישוף יוסף מתא. מנווט קהילה של 78 אלף מאמינים תחת איום הטילים בצפון, והפשיעה הגואה בחברה הערבית שמובילה להגירה שקטה (צילום: יעל אלנתן)

למרות המהפך הדרמטי בחייו, את ארגז הכלים החילוני שרכש הוא מעולם לא נטש, אלא רתם אותו במיומנות לתפקידו הדתי. "היום אני מתמצא בכל הדברים – בחשבונות, במחשבים, באלקטרוניקה. כל מה שלמדתי אני מיישם בחיי היומיום שלי ובניהול הנדל"ן של הכנסייה. גם במוזיקה – אני מנגן בפסנתר וגיטרה ואפילו הופעתי בתוך המערך הכנסייתי".

במבט לאחור על הדרך שעבר מנצרת ועד לכס הארכיבישוף, מתא מזהה השגחה עליונה אפילו בתאריכי המינוי שלו: "ביום שבחרו בי, ב-19 במרץ 2019, חל חגו של הקדוש יוסף – שזה גם השם הכנסייתי שלי. המינוי הופיע בחדשות הוותיקן ב-25 במרץ, יום חג הבשורה. נכנסתי לתפקיד ב-1 ביוני, שזה חג השבועות הנוצרי. יש בתאריכים האלה את היד של הקדוש ברוך הוא, אנחנו רואים את זה כקריאה ומסר".

הראיון בחיפה נפתח באזעקה ובירידה למקלט – שגרה חדשה שממחישה היטב את המציאות בצפון. בשיא ההכנות לשבוע הקדוש, החגיגות נאלצות להתקיים תחת מגבלות ביטחוניות קפדניות. "קיבלנו על עצמנו את ההנחיות של פיקוד העורף כהנחת יסוד", הוא מבהיר. "נתתי הנחיה לכל העדות: מתחייבים להיות תחת המטריה של פיקוד העורף. תתפללו עם אחריות".

איך נראית שגרת התפילות והסיורים שלך בצל האזעקות?
"כשהייתי בכנסיית הבשורה בנצרת, היו כ-500 איש והיו אזעקות בזמן התפילה. אנשים התפללו לשלום וביטחון, וגם אני. אני מסתובב במעיליא, כפר יאסיף ובכל הגליל. ההנחיה היא שאם לכנסייה יש מרחב מוגן, אני נוסע. אם אין, מקבלים החלטה שלא אבוא. יש אחריות הדדית, ואני לא מוותר על תפילות, במיוחד בזמן הזה".

ומה קורה ביישובי קו העימות שבהם כמעט ואין זמן התרעה?
"בפסוטה, מעיליא, חורפיש וג'דיידה-מכר אין זמן התרעה סביר. יש התרעה – ובום. ולפעמים בום והתרעה. איך מתנהלים? או שמתפללים בכנסיות שבנויות חזק מבטון ואבן, או שרצים במהירות למיגונית. מה לעשות, צריכים להתפלל".

דווקא בתוך הכאוס המלחמתי, נראה שמשמעותו של חג הפסחא מתחדדת. עבור הארכיבישוף מדובר בשיאו של מסלול רוחני בן עשרה שבועות, הכולל צום לילי (מ-12 בלילה עד 12 בצהריים) ותזונה טבעונית קפדנית, תוך זיקוק של שלושה סוגי צדק: משפחתי, חברתי ואלוהי. "הפסחא מייצג את ניצחון ה'לוגוס' – הדבר האלוהי שהתגלה בצלם אנוש, הקריב עצמו על הצלב כדי לשחרר את האנושות מהחטא, ולהעבירה מחושך לאור. ממש כפי שמשה הנביא הוציא את העם מעבדות לחירות. האמונה בתחייה מעניקה לבני האדם מסלול חיים של תיקון וצדק".

מתא מדגיש את הקשרים העמוקים שנותרו עם הקהילות שמעבר לגבול הצפוני המתוח. "הכנסייה היא כנסייה, לא משנה הגבולות. בגלל המלחמות הגבול נסגר, אבל יש שיתוף פעולה במובן הכנסייתי". מתברר כי הכנסייה בארץ אף מסייעת ישירות לנפגעים בלבנון: "ברגע שהייתה הפצצה בלבנון, כל הנוצרים שהיו שם הועברו לביירות למנזרים. אנחנו עושים תרומות ושולחים להם על ידי הוותיקן".

למרות מעמדו כדיפלומט המשתתף בכינוסים בירדן ובלבנון, הוא מבהיר כי הקהילה מורכבת מ"אזרחי שלום" שאינם מתערבים בפוליטיקה, אך כואבים כשהם מותקפים. כשהוא מזכיר פגיעות במקומות הקדושים מבית, כמו אירועי הירי בכנסיית הבשורה והשריפה בכנסיית הלחם והדגים, הוא שואל בכאב: "עד מתי?".

ראש הכנסייה הקתולית בישראל, הארכיבישוף יוסף מתא בלשכתו. "אנחנו כל הזמן בשיתוף פעולה, אבל גם כל הזמן במאבק לקבל את מה שמגיע לנו" (צילום: יעל אלנתן)

אך האתגרים אינם מסתיימים מעבר לגבול. בתוך ישראל, הקהילה הקתולית מורכבת מ-35 עדות, חמישה בתי ספר, בתי דין ומוסדות תרבות, ומנהלת מאבק מתמשך באפליה ממוסדת. "בוגרי בתי הספר שלנו מאיישים תפקידים בכירים, אבל המוסדות שלנו, המוגדרים 'מוכר שאינו רשמי', מקבלים פחות מ-30% בתקציב ובתמריצים. בית הדין הכנסייתי מוכר בארץ, אבל לא מקבל שקל ממשרד הדתות או המשפטים".

לכך מצטרפים גם גילויי גזענות.
"בטח. אנחנו חווים את זה יום יום. לא רק מה שראינו בירושלים, שעוצרים כמרים, מקללים ויורקים עליהם. הסטודנטים שלנו לא יכולים להתפלל במוסדות להשכלה גבוהה. הרבה פעמים ביקשנו שלפחות יהיה להם מקום, כמו ליהודים ולמוסלמים. למה אצלנו לא? עד שהייתה 'מלחמה' עם המוסדות. אנחנו כל הזמן בשיתוף פעולה, אבל גם כל הזמן במאבק לקבל את מה שמגיע לנו".

האתגר הבוער והמיידי ביותר מגיע דווקא מתוך החברה הערבית פנימה – הפשיעה המשתוללת. הארכיבישוף מספר על שתי משפחות בנצרת שמסתגרות בבתיהן בפחד, בשל הסתבכות של בן משפחה בהלוואות שוק אפור והלבנת כספים. הוא מאשים את רשויות האכיפה ואומר כי "המשטרה יודעת ולא עושה", וזאת למרות פניות חוזרות ונשנות לדרגים הבכירים ביותר.

קבלנים ואנשי עסקים בקהילה נסחטים, והם ניצבים חסרי אונים מול ארגוני הפשיעה. "מה אתה יכול לעשות? או שאתה מוותר, או שאתה נותן להם כסף. בכל דבר אתה מפסיד. הנוצרים הערבים הם החוליה החלשה בסיטואציה הזו. אנחנו לא מתעסקים באלימות, ורוצים לחיות בשקט. הנתינה שלנו היא במובן של הנצרות. אם מישהו רוצה לפשוע, זה פרטי ואישי, זו לא הדת".

האם חוסר הביטחון הזה דוחף את הקהילה להגירה?
"אנשי עסקים ובעלי מפעלים העדיפו לשמור על הביטחון שלהם ועברו. בקהילה הנוצרית זה יותר מ-5% הגירה. הפחד מחלחל לתוך המשפחות. הבעיה שאין תגובה הולמת שלא נותנת מענה. למה לתת עונש לכל המשפחה בגלל מעשים של אחרים?".

השינויים לא מדלגים גם על מקום מושבו של הארכיבישוף בחיפה, שהייתה תמיד סמל לדו-קיום. "המרקם החברתי בחיפה השתנה אחרי 7 באוקטובר. יחד עם הרשות אנחנו בעבודה משותפת לשמור על הפסיפס הזה. חיפה היא מקום שכולם רוצים לבוא אליו, אפילו מאצבע הגליל, כי יש פה משהו. אפשר לעבוד ולחיות בשקט".

לסיום הראיון, ועל רקע המציאות המתוחה, הארכיבישוף – שמפעיל גם ערוצי טיקטוק ופייסבוק כדי לשמור על קשר ישיר עם הצעירים – מבקש להעביר מסר של פיוס. "ארץ הקודש היא ארץ השלום של כל העמים. ירושלים היא אור של עמים. אז אנחנו מתפללים כאן כולנו ביחד: מוסלמים בחג עיד אל-פיטר, דרוזים בחג הנביא שועייב, יהודים בפסח, ונוצרים מכל הגוונים שמתקרבים לפסחא".